בלוג החודש- כיס- לב תשע"ב

דף כיס-לב.

מאת: דבורה בר אילן

בחודש כיס-לב נולדתי ומבחינתי הוא אחד החודשים היפים בשנה. תמיד חל בו הלילה הכי ארוך, יש בו חג – אור מתמשך, ובעיקר הוא חודש של ניסים. הפריחה החורפית מתחילה, היער הפרטי שלי מתמלא בעלים של רקפות, באדומי חזה, כרכומים וסתווניות והחורף עוד לא איכזב. הוא כרגע במלוא הפוטנציאל שלו.
ובמקביל חוקי הגבלת החופש שלנו מתרחבים והולכים, החרדיות וההתיימנות  מתחזקים והולכים, תמונות נשים מודרות מהמרחב הציבורי בארץ ירושלים, ולעומת זאת בארץ תל-אביב מרוחים צילומי נשים על 20 קומות וגם תמונות אלו לאו-דווקא מחמיאות למין הנשי. הן בהחלט פן  מורחב של פורנוגרפיה והתייחסות לאישה כקישוט.
נראה כי גדל הפער בין השמרנות ונושאי דגלה- שהם לאו-דווקא הדתיים. ניתן למצוא הרבה שמרנות גם בקרב דתות חילוניות רבות, כולל דת הספורט החרדתי (חרדת ההזדקנות) ,דת הניתוחים הפלסטיים, דת הכסף הגדול וכו', לבין החופש ונושאי דגלו.
נושאי דגל החופש נמצאים בעמדת מיעוט. למה? כי זה דורש הרבה אומץ לחיות מתוך בחירה מתמדת מבלי ליפול לאיזה טרנד אופנתי שהופך את איש החופש ל"מקובל". בחיים של יוצאות-דופן, של מחוץ לקונצנזוס, נראותה של התמורה אינה ברורה, היא בשפה אחרת, לא בשפת הרוב.
שעל זה כבר אמר שמעון פרס כי העתיד שייך למיעוט. העבר שייך לרוב.
ברצוני לכתוב כמה סיפורים בעניין הדרת נשים לעומת האדרת נשים.

סיפור ראשון.
בכפר בדואי קטן ליד תימרת היה היתה לי חברה, מרים שמה. מדי פעם הייתי עושה מסלול רגלי כדי לפגוש אותה בפתח ביתה, לשתות איתה קפה של בוקר. במרפסת הקסומה שלה בקצה הואדי. בגינתה- ורדים, גרניום, דשא והרבה שיחי תבלין. בעיקר- נחת, נחת של אשה עמלנית ומרוצה.
לאט לאט הכרתי את משפחתה, את בעלה יפה התואר, את ילדיה המקסימים, אהבתי מאוד את הגינה הפורחת שלה וגם את הסיפורים. סיפור על ילדות בעמק, כשהיא רועת-צאן, פוגשת הרבה אנשים ומתחברת איתם. היא באה ממשפחה אמידה, בעלת עדר גדול, הרבה אחים שביניהם היא גדלה, יחסית, כנערה חופשיה. מרים ובעלה עדנן נראו זוג מאוד מרשים עם הרבה כבוד הדדי ביניהם. הרבה אהבה ראיתי שם.
העברית שלה היתה מצוינת, הערבית שלי- פחות.
מתישהו קיבלתי ממנה הזמנה פתוחה לעיד-אל-פיטר ובאתי עם יעל ועשהאל.
שם כבר היה פחות כייף. נכנסנו לחדר הנשים, כולן היו עם חיג'בים, סגורות ובלתי מחייכות. היה כיבוד, אבל לא היה שמח. זה היה לפני שנים מספר כשהאיסלם עוד היה הרבה פחות קיצוני.  החוויה שם היתה מאוד מסורתית, כמעט אדוקה וזה הפתיע אותי יחסית לאיך שהכרתי את מרים. יותר מוסלמי ממה שאני מכירה בסיני אפילו .
התחברתי מאוד לביתה- יסמין, בחורה יפה, חכמה ושואלת הכל. רצתה לבלוע כל חידוש. מילאה אותי בשאלות ורצתה תשובות. במסגרת שיחותינו וכדי להבהיר לה מה אני מלמדת, נתתי לה במתנה את "למורנטיס". בשמחה וללא חשש.
באיזשהו יום טיילתי ביערות כפר- החורש ושמעתי מוזיקה פרועה מגיעה עם אוטו וזוג שיושב בתוכו. השניים עצרו, יצאו מהרכב והתחילו לרקוד עם המוזיקה. הם היו מרגשים. התבוננתי בהם היטב- היי, זאת יסמין- הבת של מרים חברתי. מדהימה כרגיל. שמחנו זו בזו, התחבקנו. התפלאתי שהיא לבד עם גבר, היא היתה בת 17 כולה, אבל לא שאלתי כלום.
בפעם הבאה שביקרתי את מרים בררתי עם מי ולמה ומה שלום יסמין, הכל בזהירות רבה, לא לעשות איזה שגיאה תרבותית. אחרי שהתברר כי יסמין סיפרה להם שנפגשנו, שאלתי עם מי היא היתה. " זה החתן שלה"- אמר לי עדאל, בעל- מרים, "כל-כך הרבה חתנים ביקשו את ידה, גירשתי אותם והודעתי להם שהיא עדיין ילדה, עד שהחלטתי לשאול אותה מה היא רוצה. האם נישואין מעניינים אותה. להפתעתי היא אמרה- רוצה אני. שאלתי אותה- ביתי, את מי תרצי? והיא בחרה."
 "ומה עם הלימודים," שאלתי? "היא תמשיך ללכת ללמוד, "אמר. "והבחור שהיתה איתו- זה בעלה המיועד, אם היתה מטיילת עם מישהו סתם, הייתי חותך לה... " והראה לי תנועת יד על הגרון.דומני שאחר-כך, ואולי בעקבות מסירת "למורנטיס" ליסמין, עדאל התחיל להתייחס אלי קצת אחרת, כאילו אני מביאה יותר מדי חופש לביתם ואני לקחתי צעד אחורה ביחסנו.
עבר זמן, המסלול שלי דרך מרים קצת נעזב על-ידי, אולי כי התחלתי יותר לרכוב, בכל-אופן, הפסקנו להיפגש, ודווקא רציתי לראות אותה. התגעגעתי.
מתישהו ארגנתי יום נקיון משותף לתימרת ובית-זרזיר. ניקוי היער ביחד. באתי עם הרבה שמחה וציפייה לפגוש אותה שם. מרים לא הגיעה, אבל הגיעו הרבה נשים אחרות ושאלתי אותן עליה.
"בעלה לקח אישה חדשה", הן אמרו לי. הייתי על סף התעלפות. "עדנן, אתן בטוחות?", "כן,כן, עדאל, ועכשיו אנחנו כועסות ומפחדות שגם הגברים שלנו ילכו בעקבותיו." "ואיך מרים עם זה?" שאלתי.
"קשה לה מאוד אבל היא לא רצתה ללכת." ענו לי נשות זרזיר."העדיפה ככה במקום להתגרש."
כדי להבין - הוא נשא אישה זמן קצר אחרי שהוא חיתן את ביתו הבכורה –יסמין- שגרה איתם באותו הבית. בית אבן מאוד מרשים שבזמנו הם הראו לי את הקומה הנוספת שנבנית לכבוד יסמין ובעלה החדש.
מאוד התאכזבתי מסיפור האישה השנייה, והחשק לחזור ולבקר אותם חלף- עבר. מה אני אגיד לה, למרים? מסכנה?
מה אפשר להגיד לאישה שבחרה לחיות עם צרתה?
חלפו  שלוש שנים מאז. לא ביקרתי, לא ראיתי לא שמעתי. ויתרתי על ידידות עם שכנים.
לפני שבוע הלכתי לכספומט ליד זרזיר. היו שם שתי נשים, לבושות בחיג'ב.  "שלום, שלום" חייכתי ופניתי ללכת. "היי,את, את לא זוכרת אותי?" פונה אלי המבוגרת שביניהן. לא, לא זכרתי.
"שו אסמך?" שאלתי. "אסמי מרים, שכחת?" זו היתה היא. יפה זוהרת, נהדרת. לא אישה נטושה ולא נבגדת. אישה בשיא פריחתה.
"מה קורה איתך, הבנתי שלעדאל יש אישה חדשה, איך את עם זה?"
"כן, הנה היא, תכירי."אמרה והראתה לי את האישה שהיתה איתה. הרבה פחות מרשימה ממנה. "אני עכשיו עובדת בטבעון, מחוץ לבית, הכל נהדר. לעדאל יש עוד שני ילדים. ליסמין שלושה. אני בטבעון, במפעל, מפסוטה לגמרי." היא בהחלט נראתה ככה.
האישה דיברה, הטלפון צלצל- עדאל בטלפון, "תבואי, מחכים לך, הספר אצלנו, אנחנו קוראים אותו."
התחלנו לדון מי יבוא אל מי ומתי. היינו שתינו בהתרגשות גדולה.
ואז שיירה של אסימונים נפלה אצלי בראש. אז בעצם יש כל מיני דרכים לשחרר אישה? גם על ידי הבאת אישה חדשה, שהיא תקרע את הת...ת?
אם כך  האם בשיטה המוסלמית יש  איזשהו הגיון של שחרור אישה מעול הבית? מעניין. לא הייתי עולה על זה  לבד אם לא הייתי רואה את הנהרה על פניה של מרים. היא באמת היתה מאושרת. היא בטוח יצאה לחופשי. יש לה מחליפה מכל הבחינות.
עוד לא הייתי אצלה, אבל בקרוב אעשה זאת, עם הרבה פחות חשש ועם זווית ראייה קצת שונה.

סיפור שני.
לפני כחודשיים, באזור ראש השנה, העברתי סדנת- סיני בנגב ובערבה. היות וזה לא סיני, בחרתי מקום שדומה קצת לנווה-מדבר , בהמלצת הנהג שהצטרף אלינו.
הסדנע,שאורכה 6 ימים, למי שלא מכיר, יש בה תרגילים רבים ועמוקים  שעד כה נעשו בסיני. שם לפעמים היתה הצצה של המקומיים אלינו ובודאי של המדריכים שהיו איתי, ותמיד זכיתי שם לכבוד גדול ולמידת אמון נפלאה, מכל מדריך שהלכתי איתו  ומתושבי כל נווה- מדבר ששהיתי בו. אהבה כבוד והערכה.
השם שלי בסיני הוא שייכ'ה, יעני- שייך נקבה.
בערבה, בחאן שלא הכרתי , באנו, שמחים לגלות שיש בריכת מים- חמים שניתן לעשות בה ווטסו והמקום נראה בדואי, קצת. הסביבה היתה  ערבתית, יבשה ומדברית מספיק כדי להעביר את סדנת-סיני.
היינו שם 3 לילות. היה מוזר לא להיות בסיני, אבל גם לקדם את אנשי הערבה ועסקיהם נראה לי חשוב.
לא זכינו ליחס מלטף. הבריכה פתאום התרוקנה מבלי שדווחנו על כך. חיוכים לא הגיעו מולנו. בקשות שביקשנו נענו ב:"זה בניגוד לחוקי המקום". המארחים לא הבינו את הצורך שלנו בפרטיות, אבל, בסדר, בסך הכל היה כייף.
קצת אחרי שחזרנו קיבלתי דיווח מחבר של חבר של בעל החאן בו ישנו, שהנ"ל הזהיר אותו כי "כדאי שתתרחק  מהקבוצה הזו. יש שם אישה – גורו, הם עובדים אותה ומעריצים אותה. תברח מהר. הם עושים דברים מוזרים, אל תשאל, זה מסוכן לך".
מעניין אם גבר היה מעביר את הסדנא, הוא היה מקבל את אותו דיווח.
נפגעתי? לא, הופתעתי. אני מכירה את השמרנות של הערבה התיכונה. יש לי שם הרבה חברים מתקופת הגרעין שלי. הערבה היתה ועודנה בית בשבילי, אבל מאוד נעצבתי מהסגירות ומחוסר הפרגון במקום שפרנסנו אותו ופרגנו לו בנוכחותנו. מקום אירוח פתוח שמשדר לכאורה חופש.

ועל- כן ולכן נראה לי שחודש זה, חודש כיס-לב ברצוני להקדיש אותו ליציאה לחירות של האישה הישראלית באשר היא.
חילונית, דתייה, נשואה, פרודה, אלטרנטיבית ורפורמית. חירותנו להיות האישה שאנחנו ללא בושה. בכבוד וגאווה.
 ארץ ישראל- תפילתי הגדולה לחודש זה ולשנת 2012 כולה- להיות עם ואישה חופשית בארצנו, ארץ ציון - ירושלים. אמן

חזרה לדף הבית