לחיות את החזון

ואת מה שכחנו?
שכחנו אותנו. את הילד החולם, את הנערה החולמת. שכחנו את החלום, כי לא היה לזה זמן.
דחינו לאח"כ, לפעם אחרת או לבלתי אפשרי.
ועכשיו ילדינו גדלו, אולי כבר הגיעו נכדים. הורינו חלקם נפטרו, פרנסתנו, יחסית, בטוחה ומוגנת ונשארו לנו עוד 40-60 שנים לחיות.
מה נעשה בהם שיהיה שווה, בעל-ערך, במקום לצפות בהזדקנות שמורידה את ערכינו בעיני עצמנו?
מה עוד נעשה חוץ מלשמר את גופנו צעיר ככל שניתן?
מה עוד נעשה חוץ מלטייל עד אין-סוף בעולם ולהנות מהזמן שנותר כאילו הוא חופשה ארוכה שקיבלנו מה"צריך" שחיינו?
כל האמור כאן לגמרי לגיטימי, אבל יש משהו אחר.
כי אולי עכשיו, כשאנחנו במיטב כוחנו האינטלקטואלי, עם הרבה נסיון, אולי זה הזמן להגשים את החזון ולחיות אותו.
עוד לא מאוחר.
וכשנתחיל להגשים את החזון הוא יוליד עוד חזון ועוד חזון.
ואזי יתברר לנו שיש עוד משהו לכבודו הגענו לחיים האלה, מלבד המערך ההורי-ילדי-פרנסתי-בילויי שלנו.

ומה ההבדל בין מה שקרה לנו עד כה לבין החזון
החזון קשור למארג רחב יותר ממני ומבני משפחתי.
החזון נוגע ליחסים שלי עם הכדור, עם העולם, עם ההתחממות הגלובלית והתקררות הלבבות.
החזון שלי תמיד רחה ממני ומהצרכים שלי.
החזון מזכיר לי למה בחרתי בחיים האלה ומהי המשמעות של "מעבר" לחיים האלו.
משמעות השייכת למהות הנשמה שאני ומה באתי לחולל כאן.
פגישת עומק עם המשמעות הזאת הופכת את חיי מחיי תענוגות או סבל (לבחירתך) לחיים ששווה לחיות אותם, ששוהה לבוא איתם לפני "כיסא כבודו" בסיומם.
זהו שלב לעבור אותו. וכשעוברים אותו - נותרים מאחור הציניות, הזלזול וחוסר האכפתיות ונשארת הבחירה בחיים יותר מדוייקים, יותר אמיתיים ופחות מזויפים. חיים של בחירה חופשית.
מודעות מלאה לבחירה החופשית מחברת אותנו לבורא והיוצר שבנו, לאיש החזון שנמצא בכל אחד ואחת מאיתנו, אם רק נרצה.
הנחייה: דבורה ורדית בר-אילן - המיילדת והמקימה של המרחב לאקולוגיה הוליסטית.
 
סדנת "לחיות את החזון" נולדה מתוך ראיה של הרבה מבוגרים בני דורה של דבורה.
מבוגרים שפעלו, הקימו והתרחבו בתחום החומר ונשמתם נשארה מתגעגעת אל עצמה ואל הגשמת החזון שהביא אותה להופיע, בגלגול הזה.
 *הסדנה מיועדת לתלמידי המרחב - אקדמיה ללימודי אקולוגיה הוליסטית, שהשתתפו בסדנת "חיבור נכון לרצון"
 
לפרטים נוספים וליצירת קשר