ושבו הנחלים לגבולם

ושבו הנחלים אל גבולם –

דבורה ורדית בר-אילן

אין מים בישראל. האומנם?
באמת יורד מעט גשם, אבל, האם זאת הבעיה?
והמים שישנם, האם מתייחסים אליהם כאוצר או בזלזול וחוסר אכפתיות? ואני לא מדברת עלינו, המשתמשים הפשוטים,האזרחים, אני מתכוונת- האם המדינה הזו באמת מתייחסת בכבוד לנכסיה, נכסי המים?
הכנרת מתרוקנת, נכון, אבל האם יצא לכם, במקרה להסתובב במקורות הכנרת, בואדיות שיורדים לכנרת, לראות שהרבה מקומות אסורים בכניסת אדם ואחרים פשוט מוצפים ב...פרות, בצואה של פרות, בגדרות של פרות, בקיצור- בקידוש הבקר היהודי.
הירוקים יגידו לכם שזה אתם המזהמים, המלכלכים, לא יודעים לשמור על סביבה נקייה, ולכן עדיף לתת לפרות לרעות בשטח במקום לבני האדם.

 בחלקו זה נכון אך יש צד אחר, ארוך ועצוב שעליו אני רוצה לדבר.

במקצועי אני אדריכלית, אדריכלית שאכפת לה מהמקום הזה בו אנו חיים. כמו כן אני טיילת כרונית ומורה למודעות.
אני מקיימת מזה שנים מרחב שבו לומדים אקולוגיה הוליסטית- לימוד שנותן לנו אפשרות להבין שההרס מסביבנו הוא מראה של ההרס והלכלוך בתוכנו, וכל עבודת ניקוי חיצונית מחייבת גם ניקוי פנימי- הן של הכוונות והן של המעשים.

מהתבוננות ופעילות ארוכת שנים הגעתי למסקנה העצובה כי המדינה הזו על מועצותיה וראשי מועצותיה, עריה וראשי עריה (שהם בעצם מתחזקים הרבה מן השטחים הפתוחים), לא עוסקת בקידוש המים אלא בניצול המים. ניצול מחפיר.
לדוגמא- הנחלים שיורדים לכנרת - היהודיה, הזויתן, נחל סמך, נחל עין-גב, נחל דליות, נחל מיצר(יורד לירמוך ומשם לכינרת) והירדן עצמו בואכה הכינרת- כולם משמשים כמדמנה של פרות. מדמנת-ענק של הבקר הקדוש המשמש לאוכלי הבשר האדום בארץ.
 
דוגמא נוספת - סגרו את המג'רסה (סופו של נחל דליות בעמק הבטיחה) לציבור. השאירו חצי ק"מ כשמורת טבע עליה מתפרקים עשרות אוטובוסים ביום ו... מה קרה בהמשך של המג'רסה? עשיתי מחקר. דיוושתי שם עם אופניים בין מאות בני בקר שמחרבנים בתוך המים, ליד המים ובכל הבטיחה, איפה שאין מטעי מנגו.

למה עדיף הבקר על בני ישראל שבאים לנשום קצת מים בארץ יבשה זו?
החליטו המחליטים - וזה מזכיר לי את התנ"ך והטפות המוסר האינסופיות שבו על "ועשיתם את הרע בעיני ה'" - שהצרה מקורה  בבני האדם. לכן יש צורך להרחיק את האדם מהטבע כי "הוא לא מבין". ואז נשאר הטבע בידי "המבינים", אלה שיודעים לנצל אותו כראוי-  רשות שמורות הטבע ,למשל, שהפכה את הטבע- בשם השמירה כביכול- לענף מאד רווחי עבורה. מצד אחד- מונעת מהציבור כניסה לרוב שכיות החמדה, ומצד שני משתלטת על אתרים נפלאים והופכת אותם לעסק: מה שיותר אנשים, מה  שיותר רעש, מה שיותר כסף.
ככה נהרסה חורשת טל, ככה נהרס האגם בכרמל, ככה נהרס נחל כזיב שבראשו איפשרו "אגם" מלאכותי באזור מעלות, והנחל עצמו נגזלים מימיו ע"י חברת מקורות, כל שנה בכמות גדלה והולכת. ככה נהרס הסחנה, וככה נהרס עכשיו נחל הקיבוצים. ככה נהרס החרמון שעליו נטושה מלחמה בין החברה להגנת הטבע לבין מושב נווה אטי"ב. ועוד ועוד.

מהו הטבע, מה אמורים להיות יחסי אדם – טבע חוץ מלהבין שאיחרנו את המועד והכדור כנראה יעבור שואה סופית, מה פספסנו?
אמא טבע היא מורתנו הגדולה לחיים באיזון. כשאנו מפירים אותו אנו גורמים למוות של עצמנו, של הציוויליזציה בה אנו חיים.

ואחזור לנושא המים- אם אני שואבת, לוקחת יותר מים ממה שמגיע אל האדמה, אני מייבשת אותה.
אבל לקיחת המים גם היא אמורה להיעשות בתבונה. לא חייבים להציב משאבות במעלה הנחל (ראה נחל דישון,נחל עמוד,נחל כזיב) ובכך להפר את כל הסביבה הטבעית של הנחלים. יש אפשרות לאסוף את המים בסוף הנחל. יש אפשרות למנוע מהפרות לשתות בתוך הנחלים, ולעשות את צרכיהם בתוך הנחל. יש אפשרות להגן על מימי הנחלים ולארגן לבקר שקתות מסודרות, ליצור גדרות, כמו שיש גדרות ליד הכבישים, שימנעו מפרות לזהם את כל מי השתייה של ארץ-ישראל! 
מגוחך הדבר שאני צריכה להיות אשמה בכל שימוש עודף במי המקלחת שלי מצד אחד ומצד שני איש אינו שומר על המים, על המים שמגיעים לכנרת, על ניקיון מי השתייה של המדינה.
האין זה הגיוני כי יותר זול לשמור את המים נקיים מאשר לאפשר לכל פרות הבשן לזהם את המים ואז לנקות אותם בהון עתק.

טיילתי בנחל עין-גב. ירדתי מהגולן, הגעתי למעיינות נהדרים, שפע מים באמצע הקיץ ו...אין שום אפשרות להיכנס למים. כל הנחל צפוף מעדר שהסככות שלו ניצבות בקצה הנחל והן פשוט ממלאות את כל הנחל, שנשפך לכנרת, בצואתן. למה?
בגליל יש טיעון מדהים שכולם אוהבים להשתמש בו - אם לא יהיה בקר יהודי הערבים ישתלטו על השטחים.
זהו שקר. קודם כל, גם היום חלק משטחי המרעה בבטחה עבר לידים ערביות. שנית, אם כך למה הטיעון הזה לא תופס בהרי –ירושלים שם אין חשש מהשתלטות ערבית על שטחים פתוחים אבל גם אין בקר? משתמע מכך שאולי יש עוד דרכים, אלימות פחות, לשמור על אדמה בפני השתלטות לא רצויה, של כל מיני אזרחים, כולל הבוקרים שמבחינתי, נוכחותם בהרבה מקרים, היא היא ההשתלטות הלא רצויה.

נראה לי שמותר ורצוי להגביל את כמות הבקר לדונם. כרגע בגולן נטוש מערב פרוע וכל דאלים גבר. מי יגיד משהו לבוקרים. מי יעז לאכוף את חוקי המרעה שקבעה המדינה?
המזל היחידי הוא שאמא אדמה, בשארית כוחותיה, מנסה ליצור איזון ע"י שריפות וע"י מחלות של הבקר. (חלק גדול מהנתונים לגבי נזקי הבקר, גזי חממה וזיהום השטח וכמויות המים שהבקר צורך, ניתן למצוא במאמרו של גילי סופר ב"מסע אחר" גיליון 225, חודש יוני 2010).

כמות השנאה שיש לרשויות כנגד האנשים מתבטאת גם בביטול מעינות. עין זך, בריכה מתוקה  שהייתה על ציר המעיינות בערבה, נסתמה ע"י רשות שמורות הטבע, כי אנשים אהבו לישון לידה.
בית-אורן הישנה- מקום שנועד לשימור אתרים, הפך בידי הרשות לאתר חתונות ועוד כהנה וכהנה דרכי חליבה של כסף.

יש דרכים אחרות לחנך ילדים נוער ומבוגרים חוץ משיטת האבא המכה, שבדרך כלל הוא גם האבא הגוזל, החמדן והלא ישר. ככה אני רואה את הדרך בא "מחנכים" אותנו לאהבת הטבע- מחסומים, איומים, קנסות, גזילת נכסי ציבור לצורך גבית כספים על משהו ששייך לציבור ,די דומה לאופן שבו "מחנכים" את הפלשתינאים להיות אנשי שלום, וזה כבר מאמר אחר. אז

מה אפשר לעשות ולא עושים?
קודם כל, להבין שאדמה ששואבים ומזהמים את כל נחליה דומה לאדם ששואבים ממנו את רוב הדם ואל מה שנשאר-מחדירים חיידקים. הזרימה של המים בטבע היא הדם של האדמה. ייבוש הנחלים ע"י שאיבת יתר מחד וזיהום מאידך, הורגת את גוף האדמה.
ומעשית? אחרי שייעצר הגזל?
* יש להפעיל מאות מתנדבים, פנסיונרים, שיהיו אחראים על פיסות טבע קרובות לביתם.
לנקות את הנחלים מפרות. לנקות את יערות האלונים מפרות.*
להחזיר את המים לנחלים. *
לאסוף את מי הנחלים בסוף מסלול המים, לא בתחילתו.*
* לבטל שאיבות של מעינות קטנים ולהחזיר אותם לבני האדם. שיקום המעיינות שנעשה ע"י בני נוער בהרי ירושלים ובגולן מוכיח שזה אפשרי, כולל שמירת  הניקיון של אותם מקומות, שכבר מתקיימת, כי יש קבוצה שאיכפת לה.
* להפוך את רוב המים שאנו משתמשים בהם למים מושבים, מים שלא הולכים לביוב אלא חוזרים כמי השקייה.
לאגור מי גשמים. ברשות, לא בחטא.*
* לקדש את המים באמת, לא כפרסומת. לא לאפשר למדינה לעלות את מחיר המים בלי לחטוף מהפכה מהציבור התמים, שמאמין לפרסומות.
* גישה למים טבעיים בכל מקום-  להיות אזרחים פחות תמימים ויותר דורשים את שמגיע לנו מעצם חיינו פה.
* ארץ זבת חלב ומים- זה אפשרי, אם נבין את זכותנו הטבעית לגעת במים מבלי להפוך אותם לאטרקציית תיירות בלתי נגישה.

בתודה, דבורה בר-אילן -אדריכלית אקולוגית, אקולוגית הוליסטית, ציירת, טיילת, חולמת ומיישמת.