דף הבית » מאמרים » בלוג החודש שבט- אדר א'

בלוג החודש שבט- אדר א'

 

מאת: דבורה בר אילן
לכולכם שלום -לאוהבים, למותשים, ליולדות החדשות, לאופטימיים ולפסימיים– ברצוני לספר הפעם קצת  על הגשם.
שבט כבר מסתיים ואדר א' מתחיל,  והשקדיות שמתחילות לפרוח עכשיו, כאילו באיחור, שבועיים אחרי ט"ו בשבט. למה? כי זוהי שנה מעוברת – ולכן הכל מתחיל קצת מאוחר יותר- גם הגשם וגם הפריחה. רציתי לספר הפעם על הגשם, מהו, מיהו, מה מביא אותו, מה מכבה אותו ומי אנחנו בסיפור הזה.

אז קודם כל, גשם הוא התגשמות החיבור בין שמים וארץ, התגשמות החיבור בין אבא-שמיים ואמא-אדמה. ומתי קורה החיבור הזה? ראשית, כאשר אנחנו, בני האדם, לא מפריעים. בעיקר כאשר יש איזון אנרגטי בסביבתנו.  כי גשם הוא אירוע מאוד אנרגטי ועדין.  אם בעבר הרבה חקלאים כאן ,בארץ הזו הזמינו גשם – הרי שהוא ירד. היה לו ביקוש. היום, כשנגמרה החקלאות הקטנה,  והחקלאות שישנה נהפכה לתעשייה – נעלמו החקלאים הקטנים, מבקשי הגשם. נעלמו החוניים המעגלים למיניהם.
 בנוסף, ככל שהערים גדלות – גדלים האנשים שמפחדים על בגדיהם. אין להם עניין בגשם שירטיב את שערם העשוי היטב או את בגדיהם המתוקתקים– עדיף אביב נצחי. ובעיקר -ניקוז הרחובות לא ממש ערוך לגשם אמיתי. וכך קורה  שהאוכלוסיה העירונית, לא רק שאינה תומכת בגשם, אלא גורמת לו להסתלק.
אז מי נשאר להזמין את הגשם? ומה עוד נשאר לנו לעשות כדי שיהיה גשם?
האמת פשוטה להביך. אהבה ומעשי אהבה מביאים לגשם.מה זה אומר? שיש להזדווג באהבה, ותוך כדי – להזמין גשם. כי זיווגים אוהבים (בין גבר לאישה) מביאים  ברכה, ריפוי וגשם. גשם=התגשמות=חיבור. ככל שיש יותר חיבורים אוהבים, יש יותר גשם. מיניות אוהבת מביאה הרבה גשם.
ומה קרה לחיבורים האוהבים?

לאן הם נעלמו? הם נעלמו לאט לאט לתוך העידן של הניכור והבדידות. שזהו בעצם העידן החדש.
איך נפל עלינו העידן הזה שבו רבים כל כך בודדים כל כך?
כמו בכל תחום בחיינו העכשווים, המפתח הוא בפיתוח המואץ, ביצירת הסלולר, הטלויזיה, המחשב ו... הגלולה. הראשונים הביאו את כל המתבגרים לדבר אחד עם השני דרך מכשיר ולבלות הרבה "שעות מחשב" לבד, תקשורת סמסית, פעילות מנכרת,  אנטי-חברתית,  ובנוסף היא גם ממכרת. והרבה ממכרת לתקשורת שטחית וריקה, לפורנוגרפיה, ל"אנטי-מין". תקשורת ללא קירבה וללא מגע. כי כדאי לדעת  שפורנוגרפיה היא אחד מהאוייבים הגדולים של זיווג ומין מקודש.
ולתוך תמונת הניכור הזאת, של ילדים שגדלים להיות מתבגרים בודדים (ומתחילים כילדים שטלויזיה מהווה עבור הוריהם בייביסיטר מושלם), היכולת ליצור קשר ולהיות באינטימיות כמתבגרים וכבוגרים– נהרסת והולכת. וכך גם החיבור העדין בין גבריות ונשיות. המרקם העדין שהוא בסיס האיזון של כדור הארץ.

הבנים-גברים מוותרים על המאמץ ומתקרבים מאוד זה לזה. והבנות-נשים, שהבנים הפסיקו לחזר אחריהן – מתחברות זו לזו, זה הרי יותר נוח וחוסך מאמץ. ומאמץ יתר, זה משהו שהמכשירים האלו שדיברתי בהם, מחנכים להמנע ממנו.
וכך נולדת אג'נדה חברתית חדשה – למה שגברים יהיו עם נשים? ניצור תרבות חדשה – הומו-לסבית, שהיא כאילו נורא פורצת דרך ומאוד חדשנית. אך האמת היא שחלק גדול מתרבות זו הוא תוצאה של פינוק וחוסר אתגר בלהתקרב. להתקרב למין השני, להתאמץ להגיע לאינטימיות עם המין השני הפחות מוכר לי. אין לי התנגדות להומו-לסביות כאשר קיימת בעיה כרומוזומית. יש לי בהחלט בעיה כשהופכים את זה לטרנד, למיינסטרים.
 

והגלולה – איך היא אחראית למניעת הגשם? איני מתנגדת לה, אני רק רוצה שנתבונן במציאות שהיא יצרה. הגלולה יצרה מצב שבו המין הוא זמין ולא מהווה פתח להריון לא רצוי. אלא שמאותו רגע שהמין נעשה זמין – הכבוד לזוגיות נמחק. הרומנטיקה נמחקה. כל אחד יכול לשכב עם כל אחד בכל זמן, עם השקעת מאמץ מינימלי ביצירת קשר אינטימי שקדם לחיי מין מלאים בימים שהגלולה לא היתה קיימת.
אז הגלולה גרמה להרחקת גיל-הלידה הראשונה ולמין-קל. מין-קל הוא מין שאינני משקיעה בו, אני האישה, כי כבר אינני מחוברת ליחסים, אני נעשית הרבה יותר גברית בגישה למין. "קצת מין וחסל, ואת הגבר נזרוק לסל". היות ולעניות דעתי, יחסים של כנות ואמת הם יצירה נשית (נשים אחראיות לעומק ביחסים) הרי היחס הגברי מצד האישה למין ,יצר זילות למין, הן מצד האישה והן מצד הגבר.  כמו כן, איכשהו הדבר דחה את גיל הנישואין וההולדה, וכן את הגיל שבו זוגות מתחברים זה לזה ויוצרים יחסי-מין שמחים, כנים ומלאי אהבה. זאת אם הם בכלל מצליחים אחרי כל כך הרבה שנים של אבדן תמימות להגיע ליחסי אהבה, עומק וכנות.

ואם נחזור אל התמעטות הגשם בארצנו, הרי שהתשובה לשאלה מה לעשות עם זה היא כל-כך פשוטה-  לחזור לאהוב, עם הרבה פחות התחכמות והרבה יותר התמסרות. לממש מיניות אוהבת ואכפתית לעומת מיניות ריקה מאהבה ומהתמסרות. לוותר על חיפוש אינסופי ופשוט לבחור. (ראה המגזר הדתי, אין שם פחות אהבה בזוגיות, אולי ההיפך) ואזי- לדעת שכל זיווג אוהב הוא אפשרות לריפוי סביבתי –פנימי וחיצוני.  בעיקר אם יש לי את הרצון להעביר דרכי ריפוי לעולם שמאבד עצמו לדעת. כי באמת יש ביכולתו של כל אחד מאיתנו להביא שפע של ריפוי סביבתי אם הוא מתכוונן על זה.
בברכת חורף עד-לא-ידע. שלגים בחרמון , ים המלח שמתמלא ופריחות אביב מוטרפות. ושלום ושלום ושלום.

באהבה, דבורה בר-אילן. אדריכלית ומורה לאקולוגיה הוליסטית.

נ.ב
לפתע עלה על דעתי שיהיו מי שישאלו למה אנו זקוקים לגשם. שאלת המובן מאליו, ובכל זאת-
למה גשם? כי הוא החיים, הוא המים שאנו שותים, מתרחצים, משקים, מגדלים, שוחים בהם. ללא גשם האשה הנוראית הזאת משידורי-"ישראל מתייבשת"- עוד תנצח, ונהיה למדבר. ובעיקר- אין לי יותר רצון לשמוע את המניפולציה של הממשל הישראלי שהפך את המחסור במים לעוד כלי לחדירה אכזרית לכיסנו והפקת מאות משרות מיותרות בתאגידי המים למיניהם, שעושים עלינו את הקופה. אז- יש מים, יש גשם, והאהבה תנצח.

גרסה להדפסה גרסה להדפסה       שליחה לחבר שליחה לחבר