מחווה אישית לכל המטלטלים בין ייאוש לאמונה
סוף השנה הזו היה נס. הוא היה נס כל כך גדול עד שכולנו התרגשנו ואהבנו אותו. אבל אני שואלת את עצמי אם ממש הצלחנו להכיל אותו. אני אישית השתתפתי בהפגנות (בחלקן), התכווננתי חזק, קראתי את כל הכותרות אודותיו בעיתונים ובצג המחשב, התרגשתי - לעיתים עד דמעות - מההצהרות על השלטים, מהנאום של דפני ליף, מהילדים שלי שמדקלמים את הסיסמאות, מהנוער והסטודנטים במאהלים והתמיכה בכל כלי התקשורת האפשריים. הרגשתי אשמה קלה כשלא עברתי לגור באוהל, אבל נהניתי מהמראה המרענן של הצעירים באוהלים.
אבל לא ממש הצלחתי להכיל את זה.
היום, ביום בו אני כותבת את הרשימה הזו עוד שוקדים לפרק את המאהל ברוטשילד ובעוד מקומות בארץ. ואני יושבת בבית קפה בראש פינה שנמצא בדיוק מול המאהל המקומי - ונראה כאילו הוא פועל במרץ - על הלוח המחיק שתלוי בו כתוב לו"ז ארוך ומרתק של שיחות על מהפיכה במקרא (ע"י הרבה המקומית), מהפכה אקולוגית, ארוחת ערב, ועוד.
וכמו הפער בין המאהל המתפרק ברוטשילד לבין זה הפעיל בראש פינה, סביבת מגורי, כך ההרגשה שלי. מצד אחד – כל זמן המחאה, כל הקיץ, ידעתי כי עצם ההתרחשות היא מופלאה. גם עכשיו כשאני כותבת עליה חונקות דמעות את גרוני. ידעתי כי כל רגע כזה שבו מתגודדים אנשים רבים כל כך יחד, מחוץ לבית, במעגלי שיחות ומחאה שקטה ורוצים לשנות, להשתנות, לעשות מעשה בדרכי שלום זהו רגע של חסד. וזה קרה - בכל הארץ, וכל הזמן. וידעתי כי הסתיו יקדים את בואו והשנה תהיה ברוכת גשמים בזכות זה – וזה כבר חסד מופלא כשלעצמו.
ומצד שני – פגשתי את המקום הלא מאמין שבי, שלא נאמר – ציני ומיואש, שלא באמת האמין כי המחאה הזו תשנה משהו.
שרירי העיניים של ביבי
כששמעתי אנשים מטילים ספק בחשיבות או בתוצאות המחאה כעסתי עליהם. כעסתי באמת. ידעתי כי כל איש ואישה שיוצאים אל הרחוב או רק מביעים תמיכה עושים זאת מדם ליבם. מהמקום הכי אוהב ורוצה ואנושי וטוב. ידעתי כי התכוונות של כל כך הרבה אנשים אין סיכוי כי לא תעבוד. ידעתי כי המחאה הזו היא המשך ישיר של מחאת העו"סים שנגמרה במפח נפש, שלא נאמר השפלה ממש, והמשך של המחאות בארצות ערב, רעידת האדמה ביפן, הצונאמי בהאיטי וכו'. ידעתי והרגשתי את האדמה הרועדת, תמכתי בה בכל ליבי ושמחתי כי במדינה שלי יש מספיק אנשים שערים לתנודות החדשות של האדמה שמתחתינו.
אבל הסתכלתי על ביבי והבנתי כי זה באמת לא נוגע בו. ולא בגלל שהוא איש רע. אלא בגלל שהוא מאמין בכל ליבו במדיניות השוק החופשי, וכי אין לו יכולת ראייה של השכבות שמתחת לעשירון העליון. זה המצב – הוא באמת לא רואה. השרירים בעיניים שלו פשוט לא כשירים לזה.
וראיתי את המחירים העולים של מוצרי החלב בסופר. ושמעתי את הפרסומות ברדיו וראיתי שאף חברה לא לקחה על עצמה להוריד מחירים לכבוד המחאה, ולו לשם תעלול פרסומי.
הרגשתי שאנחנו יכולים לצאת, לצעוק, לאהוב, להתכוון – יש למעלה, בסוף העשירון התשיעי, זגוגית משוריינת שהקולות, הריחות והמראות לא עוברות אותה.
ובאותה עת בדיוק, יחד עם הייאוש הזה, יכולתי לראות שלמטה ובצדדים, ההדים של גדודי האנשים מרעידים את האדמה, הלבבות, החלל והאטמוספרה. ידעתי כי בסופו של דבר – עם התמדה, אמונה והתכוונות – גם הזגוגית הזו לא תחזיק מעמד יותר. או לא תשנה יותר. אני לא יודעת איך זה יעבוד, אבל איכשהו זה יצליח.
וכאן מצאתי שוב את חוסר האמונה שלי - קשה לי להאמין שנצליח להתמיד, להאמין ולהתכוונן.
תפילה
אולי כי אני לא מאמינה בכוחות שלי. אני לא רואה איך אני מצליחה בתוך ההישרדות של החיים להמשיך להתלהב כך, כמו שהמדינה הזו התלהבה, בלי בושה, בקיץ הזה.
אני חושבת שאנחנו זקוקים להמון עזרה משמיים. ואני חושבת שהשמיים זקוקים להמון עזרה מאיתנו.
אני נושאת תפילה גדולה לשמיים ולארץ וללב של כל אחד מאיתנו שאכפת לו, וגילינו שלרוב המדינה מאוד אכפת:
מי ייתן ולבנו לא יתעייף מלרצות, לקוות ולהאמין בטוב. מי ייתן ונתמיד בעשייה, בידיעה שאין לנו שום דבר אחר לעשותו. כי לחיות זה לא מספיק. זכותנו וחובתנו לחיות בטוב. להגשים את האהבה שלנו לעצמנו, לסובבים אותנו ולעולם שלנו.
ואני נושאת תפילה גדולה לעצמי ולמי שמרגיש כמוני, את האמביוולנטיות הזו: מי ייתן ולא נאמין לייאוש ולציניות שלנו. שלא נניח להם להפריע בעשייה הנכונה. להאמין להם זו בחירה, וגם להניח להם זו בחירה. זה תלוי רק בנו.
מי ייתן וניתן לליבנו האוהב להנחות אותנו. כי אין לנו ארץ אחרת, לא עולם אחר ולא יקום אחר.
וגם לא לב אחר.
באהבה ותקווה גדולה
מירב שני ישראלי
מכינה ללידה, כותבת, ומנחת יחידים וקבוצות בדרך האקולוגית הוליסטית |
