שניים ורבע הגיגים על עברית ויהדות, אלטרנטיבה ופוסט פמיניזם

 

אתגר החפירה

העברית היא שפה מאתגרת, ויש שיגרסו חופרת. אין כמעט שפות שמפרידות בין זכר לנקבה (שניים –

ושתיים), ששמות בגד כפת בראש מילה ומדגישות במלרע ומלעיל. כל אדם בר דעת היה טוען כי תוך כמה

שנים הניואנסים )איך אומרים את זה בעברית, ד"ר קור? (האלו ייעלמו כלא היו והשפה תיהפך להיות שפת

רחוב מדוברת וידידותית למשתמש. אך לא כך הוא. יתרה מכך מי שמאזין לרדיו בתשומת לב מהלך השנים –

האחרונות יכול לאשר כי בזמן האחרון השתלטה על הרדיו מגמה הפוכה. הקריינים, כולל הצעירים המגניבים,

לעולם לא ישכחו להדגיש פ' או כ' בתחילת הברה, וזמרים יכולים לשיר "חתן וכלה" עם כ' רפה) וזה אכן

נשמע די מוזר(. יוצא שהערס בפרסומת של הנדל"ן אומר בעגה מדוברת מאוד "איך, איך איך לא קניתי בית

בכרמי איתן?" כשהכ' ב'כרמי' היא רפה. וזה נשמע כל כך מאולץ. וזו לא הדוגמא היחידה.

ויש הרבה הגיון בלהתעצבן על זה, לחשוב שזה מיותר, ממש לרצות לוותר על זה כבר ושיפסיקו הצדקנים

להתנשא ולתקן. די תנו לחיות.

אבל. יש אבל, ונגיע אליו עוד מעט.

וביהדות, מה קורה? יש הגיון במחשבה שהיום מתחיל כשהשמש עולה, נכון? מאידך יש גם הגיון במחשבה

שהיום נגמר כשהשמש יורדת. אז לאן נכנס הלילה? אני הייתי חושבת על הבחירה הקלה כשהיום מתחיל, –

בבוקר, עם השמש הוא מתחיל. מה יש לחשוב כל כך הרבה. אבל ביהדות בחרו את הבחירה השנייה, שהיא, –

לטעמי, הרבה פחות מובנת מאליה. אבל היא יותר פיוטית. יותר מקודשת. הנוצרים מתחילים את חג המולד

כשהם קמים בבוקר, אל עץ המתנות. היהודים מגיעים אל החג אחרי שעבדו ועמלו כל היום, ושאחר הצהרים

הם רצו לישון אבל לא היה להם זמן כי הייתה עוד הרבה עבודת הכנה. ובערב צריך להתקלח ולערוך ולגמור

לבשל ולעטוף את המתנות ולכתוב עוד גלויית ברכה אחת, ואז, בתוך כל הבלגן והעייפות והמתח מתחיל –

היום החדש. יום החג. והיהודי, כחתן ביום חופתו, מתחיל עכשיו לחגוג כאילו לא היה יום עמל מפרך לפניו.

והוא עומד באתגר וחוגג ושר עד הלילה, ואל תוך הלילה.

ואם כבר מדברים על חג. כמה חגים יש? יש לנו חודש אחד שאין בו חגים אז הוסיפו לו את התואר "מר" )מר

חשוון(, מסכן. אותו יהודי או יהודייה, שדיברנו עליהם קודם, לא עושים את כל מה שתיארתי פעם פעמיים

בשנה. לא ולא. בכל חודש וחודשו לפחות פעם אחת, כל שבוע לקראת שבת ועוד הוסיפו לנו חגים חילוניים

כמו יום העצמאות זיכרון שואה ויום הילד יום הפרח ויום השנה. ולכל חג יש את התפריט שלו ואת הניקיונות

שלו וההכנות והבניות ואלוהים ישמור. נגמר יום כיפור שמים יתד לסוכה, נגמר פורים מתחילים לנקות לפסח

וכן הלאה וכן הלאה.

ואפשר להבין את האפיקורסים הגמורים שלא מוכנים לזה. מה זה, אנחנו עבדים? תנו לנשום! עזבו אותנו

באמא שלכם!

אבל. שוב מגיע האבל שלנו, והוא אותו אחד מקודם, זה של העברית. כי לדעתי, זו אחת הסיבות שהעם

היהודי שרד את כל השנים האלו בהם השכנים שלו כבר שכחו מי הם היו, ואת כל הרדיפות והרציחות. וזו גם

הסיבה למוח היהודי הידוע. איך? אז ככה השפה העברית עושה בלי סוף תרגילים למוח. אי אפשר לדבר –

בלי לחשוב רגע על מה שאומרים. אפילו מי שאמון לגמרי על שניים ושתיים, על 'עליהם' ועליהן' מאמץ את –

המוח שלו ולו לעשירית השנייה לפני שהוא מדבר. זו שפה שאי אפשר לעולם להקל בה ראש ולקחת אותה

כמובנת מאיליה. ומכיוון שכך היא עמוקה יותר, מאתגרת יותר ומפתחת.

והעול של החגים? כל מי שיש לו ילדים יודע שגננת בגן יהודי לא יכולה לעולם לשקוע לתוך שיגרה. בכל

פעם יש את השירים של החג הבא ללמד, את המנהגים ואת ההכנות. וגם ברחוב פתאום מופיעות חנוכיות –

ענק בצדי הדרכים והכל מתמלא ריח של שמן, ואז פתאום הכל מתמלא בתחפושות, ואז פתאום בדגלי ישראל

מעל לכבישים. איך שזה יורד, זה עולה. אין רגע דל. ואנחנו, היהודים, לא היה לנו הרבה זמן לחשוב על

הצרות שלנו )ותמיד היו, כפרה עלינו( כי תמיד היה בצק לחלה לרדד, תחפושת לתפור, בית לנקות. למי יש

זמן לחשוב על הצרות?

לסיכום העברית והיהדות הן אתגר תמידי. ולכן כדאי להיות בתודה עליהן, ובמקום לקטר לשתף פעולה – -

עם המשחק הזה ולהבין שמשהו גאוני יצר אותו. אולי אלוהים.

אלטרנטיבה לאלטרנטיבה

חשבתם פעם על המילה הלועזית "אלטרנטיבה"? אם נעברת אותה נראה שאפשר לחלק אותה לשתי מילים -

אלתר נתיב. פשוט לאלתר נתיב. מקסים לא?

לפני שבועיים ילדה רבקה במזל טוב ילד מתוק, ויצא לי להיות בלידה הזו, שהייתה יפה וארוכה, מלאת

תהפוכות ומבחינתי מאוד מלמדת. רבקה התחילה את הלידה בבית, ובמשך שעות ארוכות )כ 41 במניין( –

התמודדה עם כאבים. בבריכה, על הספה, במטבח. בסופו של דבר החליטה רוזי, המיילדת, כי עלינו להגיע

לבית החולים מחשש לירידה בדופק התינוק. אני התאכזבתי נואשות. אני שונאת בתי חולים ולא רציתי שנהיה

שם ולא חשבתי שזה נכון. בבית החולים גילינו שהכל בסדר, הדופק מצוין רק שהתינוק בתנוחה כזו שגורמת

לו לרדת לאט מאוד. כשרוזי לא הייתה בחדר ייעצו הרופאים לרבקה משכך כאבים ומזרז לידה. אני ייעצתי לה

שלא תעשה זאת וחיכיתי לרוזי שתתמוך בדעתי. אך להפתעתי כשרוזי הגיעה היא תמכה במרץ רב ברעיון. –

רבקה חוברה למזרק שהזריק לה חומר מאלחש לעמוד השדרה ולשקית שטפטפה לה מזרז צירים לדם, ותוך

כדי כך שכבה במיטה בשקט ונחה מיום ארוך ומתיש של כאבים. אנחנו ישבנו, פטפטנו, אכלנו ואני כשלעצמי

גם התבאסתי.

לאחר כמה שעות בדקה רוזי וגילתה שהתינוק עשה דרך יפה והוא כמעט בחוץ. היא כיבתה את החומר

המאלחש, פקדה על רבקה ללחוץ, ורבקה שכבר היתה מאוששת ומעודדת לחצה כחצי שעה ולבסוף ילדה –

בלידה טבעית לגמרי, מבלי להיקרע, ילד לתפארת. לקח לי כמה ימים כדי לעקוף את האגו והאידאלים שלי

ולהבין שאם רבקה לא הייתה נחה כמה שעות באמצע, הילד לא היה יוצא בצורה טבעית כי היא כבר הייתה

מותשת מדי מכדי לעשות זאת. ולהבין שרוזי היא אלטרנטיבית אמתית. כי בעולם מודרני מתוקן הלידה אמורה

להיות טבעית ונינוחה כמו שהיא בבית. אבל אם יש מצב כזה שבו היולדת אמורה עכשיו לעבור 03 שעות של

כאב מתיש, אפשר לקחת את האלטרנטיבה הציוד של הרפואה המערבית כדי לעזור לה ללדת לידה – –

טבעית.

כך הסתבר לי שגם אלטרנטיבה יכולה להיות שמרנית.

רבקה בלידת בנה

תכנית לילה

אתמול, לקראת אמצע הלילה, האזנתי לתכנית בגלי צה"ל. היו שם שתי מגישות מעצבנות שראיינו פרופסור

ממכללת אוהלו בקצרין, אישה שמגדירה עצמה כ'פוסט פמיניסטית'.

האזנים שלי נזקפו ונדרכתי כולי. מה זה 'פוסט פמיניזם' למען השם? זה נשמע לי נהדר ורציתי להבין למה.

האישה דיברה הרבה, הסבירה וענתה לשאלות, ואני לא הבנתי כלום. כמעט שהתייאשתי והתאכזבתי. אבל

בסוף, אחרי שסיימה לדבר, הבנתי מה היא אמרה. היא אמרה שלהבדיל מקודמתה הפמיניסטית שהשקיעה את

כל מרצה ויכולותיה כדי להוכיח שהיא שווה לגבר, האישה הפוסט פמיניסטית היא אישה שעושה מה שהיא

רוצה.

אז אני נפרדת מכם בברכת אתגר, אילתורי נתיב ופוסט פמיניזם שמח, בחודש המר הזה, ללא חגים. נתראה

באתגר הבא.

אוהבת

מירב