דף אלול, או "מסלול הברכות"

 

שלום לכולכם. חזרתי מהנסיעה השנתית שלי, מלאה בחוויות, מלאה  ברצון לשתף, ובשמחה רבה שחזרתי לארץ והתחיל הסתיו.

זוהי הזמנתי הקבועה- לנסוע בלב הקיץ ולחזור לכאן, מאירופה לדוגמה, ושפה יחכה כבר מזג האוויר שמאפשר לנשום.

 

אז איפה הייתי?

בסמינר טנטרה של אושו בטוסקנה ולאחריו- בטרק פרטי לגמרי בהרי הדולומיטים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

טרק בהרי הדולומיטים,

או למה קוראים לרשימה "מסלול הברכות".

הלכתי בהרי הדולומיטים במסלול שנקרא – אלט ויה 1. מסלול די פופולארי, נחשב ללא קשה במיוחד ואורכו 125 ק"מ. לא סיימתי אותו כי לא היו לי מספיק ימים. הלכתי במשך 8 ימים רצופים, תרמיל לא גדול על הגב שכלל בגדים מינימאליים, מגבת, כלי רחצה וערכת ציור בצבעי מים.

התוכנית שלי- לצעוד ולצייר .

התחלתי מאגם בראייס ביום חם מאוד. עליה לא קלה. איתי צעדו עוד כמה מטיילים שנעלמו מהר אל על. התעקשתי על קצב משלי, מבלי להיכנס לתסכול תחרותי. ביקשתי מאלוהים תמיכה כלשהי - מישהו שבדרך נס ייקח ממני את התרמיל, או סתם כמה מלאכים שייקלו עלי את המאבק בעליה (700 מטר, נראה לי). ילדים עלו ונעצרו בדרך, אבל באופן כללי – המקומיים אוהבים עליות, הליכה בקבוצות משפחתיות, כולל ילדים מגיל 3, נושאי תרמילים, ו...פסטה. אין אוכל אחר, כמעט...

הנס הגיע בצורת משפחה ישראלית מעמק יזרעאל שהופיעה מן העלייה ועצם נוכחותם מאוד עזרה לי לגייס את נשימותיי ולהצליח להגיע ל 2200 מטר ולרפוג'יו (מרכז לינה) הראשון- ביילה. הדרכים מוצפות פריחה, בדרך כלל גם פלגי מים, ומראה הדולומיטים מלמעלה - נשגב. יפה עד כאב. המקום, מבחינת תנאים, היה גרוע לגמרי, אבל המפגש האנושי היה מאוד משמח. חפיסת קלפים חובה לשעות החשיכה, פשוט, חוץ מלשוחח, אין מה לעשות. האיטלקית- איני בקיאה בה, ואנגלית לא מדוברת כלל באיטליה. הם פשוט לא מדברים אנגלית. בסוף הטיול הבנתי שאם היו לי עוד שבועיים- הייתי מדברת איטלקית, מחוסר ברירה.

אבל את הנס האמיתי התחלתי לראות כבר למחרת - המטיילים האיטלקיים מברכים את כל מי שנקרא על דרכם. כולם- אבא, אמא, סבתא, סבא, כולל נוער שהציפייה שלי היא לאדישות וסנוביות- כולם אומרים שלום, בוקר טוב, ערב טוב, לילה טוב. מהר מאוד מצאתי את עצמי מוצפת ברכות. אישה מבורכת. אישה מברכת. זוהי הרגשה מופלאה- דרך שצועדים בה עשרות, מאות אנשים ביום- וכולם מברכים את כולם!

אני הייתי רוצה את זה כאן, בארץ שלי, שבכל מסלול כולם יברכו את כולם, בקלות, בחיוך, באהבה.  הרי זהו בעצם השלום האמיתי, שלום של דרכים.  מנהג כל-כך פשוט וכל כך פותח לב. בעצם אני מזמינה את כולנו לעשות את זה השנה, להעיז לברך את כל הנקרא בדרכנו. השינוי חייב לבוא ממחווה פשוטה שכזו, אין לו ברירה.

המשך המסע היה  קשה, מאתגר, הרבה ציורים שציירתי והרבה איטלקית מתנגנת, לא מובנת. הרי הדולומיטים ברובם היו שייכים לאוסטריה, לאימפריה האוסטרו- הונגרית. במלחמת העולם הראשונה ישבו אלפי חיילים על קודקודי ההרים והרעיפו זה על זה הררי אבק שריפה ופצצות. חלק מהחודים של ההרים התנפץ. ובסופו של קרב(ות), הדולומיטים עברו לידיה של איטליה, ( בעזרת חיילים-גולשי שלג), כאשר התושבים בעצם שייכים לטירול האוסטרית, מדברים וחולמים בגרמנית על איחוד מחודש עם אוסטריה. אז מעבר לאיטלקית, הייתי מוצפת בגרמנית, שקשה לי מנטאלית עד מאוד.

אחרי שהלכתי 3 ימים, ביום הרביעי, בגלל בעיות הצפה ושיבושי דרך, השתנתה המפה וצריך היה לרדת 700 מ' ולעלות לאחר מכן 1000 מ'.

אם תתכננו טיול זכרו: בבוקר עושים עליות בערב יורדים את הירידות. רוב הטיול נהגתי הפוך, כי מאוד רציתי לישון על ראשי ההרים. בכל אופן, באותו היום אחרי שירדתי ירידה קורעת, עליתי עלית סולם, הגעתי כבר ל300 מ' גובה לפני הפסגה (לגצוי) ונגמר לי האוויר, נגמר לי הכוח, נגמרה לי האופטימיות.

כדרכי, ביקשתי את עזרתו של הבורא. העזרה הגיעה בצורת זוג צעירים צרפתיים שממש רצו לדעת מה מצבי. כשהבהרתי להם ולי , לקח פאביאן את תרמילי וצעד מלפני. בת זוגו- רפאל צעדה מאחורי, וככה, בקצב איטי להחריד, עלינו אל הפסגה (2700 מ'). החמצן דליל והלב שלהם דחוס באהבה, בתשומת לב.

קצת לפני הפסגה כבר נשלחו אלי בעל הבית ועוד בחור, נתנו לי ידיים והעיפו אותי קדימה. כאן כבר לא נשמתי. גשם זלעפות ירד והשבת נכנסה.

הגעתי שטופת מים ואהבה אל הרפוג'יו. כוס תה חם, המון אנשים שהכרתי בדרך - וחווית הצלה וסוף טוב. ארוחת הערב היתה נהדרת, כולל ברכות לשבת, ולמחרת -קמתי לאינסוף פסגות מולבנות בשלג. פסגת להגצוי, מדהימה.

בדיעבד הבנתי שהאזור היה איזור קרבות רציני בין 1915 –  1917 (מלחמת העולם הראשונה). ההר מלא חפירות ומוזיאון עם סיפורי הקרבות (שלא נכנסתי אליו) ולדעתי - הרבה נשמות חיילים שמסתובבות שם חסרות מנוח. אולי ,חוץ ממחסור בחמצן, היה לי קושי לפגוש באנרגית המלחמה הזו. אחרי בוקר שבת של ציורים, הפלגתי הלאה, לפלאות הבאות.

סיפור אחד מקסים: בראש הר מאוד גבוה, נובלאו, פגשתי בבעלת רפוג'יו קנדית שנשואה לטייס (לשעבר) איטלקי. והיא סיפרה לי, באנגלית, סופסוף, את סיפור המקום: היה היה איש גרמני שנזקק לכיסא גלגלים והרופא נתן לו מעט שנות חיים, אלא אם כן הוא יעבור לגור בהרים הגבוהים. זה קרה באמצע המאה ה19.

האיש עבר לקורטינה, בירת הדולומיטים, ולאט לאט החל להבריא. הפלא ופלא. בתום 10 שנות הרריות הוא הצליח לטפס לבד לנובלאו -2650 מטר גובה.

לרגל החלמתו, החליט לבנות רפוג'יו על ראש ההר, למטיילים  והרפתקנים וזאת בשיתוף פעולה עם החברה האלפינית.  וכך נולד המקום, נראה לי הראשון בראש ההרים המופלאים הללו. מזכיר לכם את היידי וקלרה (בת ההרים)?

במלחמת העולם הראשונה המקום נועד להיות מופצץ ע"י הגרמנים. כשהטייס  הגיע להטיל את הפצצה, הוא צעק- "היי זה המקום של הדוד שלי, בחיים אני לא מפציץ את זה" וזרק את הפצצה במקום אחר. ניצל. במלחמת העולם השנייה שוב יועדה פצצה כלשהי למקום, אלא שעל הגג צויר צלב אדום. וכך שוב ניצל המקום, שעדיין יש בו את הבית המקורי. ועליו נבנתה תוספת.

המקום היה קסום, מצוק מלא בפריחה אלפינית, ציפורים עם כנפיים לבנות (שלגיות, התברר באיחור), אוכל טוב וזוג מקסים ושמח, מוזיקת הרים עתיקה ושמחה ונוף... מהמם.  שם כבר הרגשתי רצון להישאר מחד, וגעגוע אדיר לנכדותיי ולשפה העברית, מאידך.

נסעתי הביתה אחרי שחוויתי את ארץ-היידי, אחרי שספגתי מראות יפים מכדי לציירם, וממש בזמן לפגוש את יקירי כאן בארץ.

השיבה הביתה.

 

סמינר הטנטרה

 7 ימים בטוסקנה, בחווה יפיפייה, אוכל אורגני משובח, אנשים נחמדים, בעיקר נפוליטנים. ראדה, המנחה, היא במקור מנאפולי. מנחה מצוינת ויש לי הרבה תודה אליה.

הייתי שמחה לבשר לכם שהיה נפלא וכדאי לכם, אך לא כך הוא.

הסמינר עוסק בפתיחת הצ'אקרות התחתונות ובעיקר בפתיחה ועוררות של המיניות. תרגילים מצוינים, בריכת שחיה מצוינת ואוכל טוב. השיח על מין, אברי מין, מעשה מין, הוא מאוד פתוח ונשמע כנה מאוד. אבל... לאן הולכת כל האנרגיה המינית הזו? לריפוי עולם? לטיפוח זוגיות? לעידוד החיבור בין גבר ואישה? לא.

התלמיד מתחייב, לא לגמרי בידיעתו, (המדיטציות באנגלית ללא תרגום והם מבינים רק איטלקית) לאושו המאסטר, ומרגע סיום הסמינר, האנרגיה שלך התלמיד, מנותבת ע"י אושו, אם תרצה או לא תרצה, פשוט כך. נדהמתי לראות את תהליך האגומניזציה שעובר המשתתף -  המשתתף אחראי על עצמו בלבד ואין שום הבנה על אחריותנו לסובב, לסביבה.

הייתכן? והיכן הבחירה החופשית? והיכן החזון האישי של כל אחד?

לשיטתו אין חזון, אין עבר, אין עתיד יש רק כאן ועכשיו, התוכניות הרלוונטיות היחידות זה השתתפות בסדנא הבאה. ולמרות המחיר הכל-כך גבוה, חלקם נשארים לעוד שבוע ועוד שבוע.

ההבנה  שאני נמצאת במכוורת ליצירת מיניות שהמטרה היא לאסוף אותה ולקחת אותה,  מכוורת שמבטלת את הערך של זוגיות באשר היא ורק מעודדת יצירת אינסוף אורגזמות – היתה הבנה קשה. כמעט תחושה של בגידה.

אני לא רוצה כל כך להרחיב על כך בכתב. אם אתם רוצים לדבר איתי על כך באופן אישי אשמח לעשות זאת.

למרות כל זאת, אני שמחה שהייתי שם, שהייתה לי ההזדמנות ללמוד מתוך הלא על הכן. על איך ביה"ס למיניות וחיבור נכון לרצון אמור להראות. בסך הכל אני מרוצה ממה שאנחנו עושים ומלמדים.

נושא חשוב שעלה בהרצאות של הסמינר היה החזרה אל התמימות, החזרה אל הפליאה של ילד מול כל חדש. אני עוסקת בכך כבר זמן רב- בלחזור ליכולת להריח כל דבר להתפעם כל יום מזריחה ושקיעה וליצור כל יום משהו חדש. החזרה אל התמימות נראית לי תהליך נכון, תהליך מבורך.

עלינו למצוא את הדרך ללמוד וללמד את הטנטרה באופן יותר מתודי, מתוך הידיעה שטנטרה היא כלי נפלא לחיזוק החיבור בין גבר לאישה, והחיבור בין גבר לאישה הוא הריפוי הגדול ביותר שאנו יכולים להביא לעולם בו אנו חיים, של הסובב אותנו.

מרוצה מכך שצעדתי לאחר מכן בדולומיטים, למפגש אישי ביני לביני.

ההזמנה שלי היא למקום משלנו, מקום שופע  תלמידים, מורים, משתתפים.  מקום שפתוח לסטודנטים מרחבי העולם לבוא ללמוד את הטנטרה ככלי ריפוי של התרבות שלנו, של האקולוגיה שלנו. פארק 'שלום אמא אדמה'.

שנה טובה, שנת עדי-עד, שנת עדינות ושנה בה נעיז לחלום ונעיז להגשים חלומות.

 

באהבה, דבורה ורדית בר-אילן

 

 

 

שלום אמא אדמה  המדרשיה ללימודי חופש  |  תמרת    ת.ד. 142 | מיקוד 36576  |  טלפון 054-6969756, 04-6547086 | פקס  04-6545327  

© 2023 by PURE. Proudly created with Wix.com