מועדון הייאוש של ביבי

או – אירופה זה כאן (וגם דרום אמריקה, אפריקה וסין...)

מאת: מירב שני ישראלי

 

ביבי רוצה לנצח. אפילו רוצה היא לא מילה מדויקת. ביבי = ניצחון.

זה מה שמניע אותו. והוא עושה זאת בתחכום אינסופי - במדינה שבה הדמוקרטיה כל כך חזקה ומושרשת הוא משתמש בכלים דמוקרטים. ואנחנו - כמו האירופאים בזמנו והיום - מספיק דמוקרטים כדי לאפשר זאת.

 

ביבי פתח עיתון. מה יותר דמוקרטי מעיתון? שהרי ידוע כי העיתונות היא כלב השמירה של הדמוקרטיה. העיתון מופץ חינם, ובמדינה שבה אנשים מרוויחים פחות ופחות, האידאלים של קריאה איכותית נעלמים לטובת החישוב של הוצאות- הכנסות. וממילא כל העיתונים משוחדים לטייקונים, אז מה זה חשוב? אז קוראים. אני קראתי את העיתון הזה על בסיס קבוע מאחר וחמי היה מעביר לנו אותו במוצ"ש, אחרי שסיים לקראו. אני זוכרת היטב את היום, תוך כדי צוק איתן, שמצאתי את עצמי מתחילה להתלהם שאין מה לעשות ואין פרטנר. במקרה לגמרי תפסתי את עצמי ועשיתי חרק'ה עצום כדי לעצור את הזליגה הזו ימינה. מאז העיתון הזה לא נכנס הביתה, וגם הזליגה הפסיקה. אבל אני בטוחה שרבים אחרים, ואני מרשה לעצמי לומר שרבים מאוד, כמה מנדטים טובים, לא עצרו את הזליגה הזו אלא המשיכו לעבוד קשה (כי אין פרנסה), לשלוח את עצמם ואת בניהם למבצעים (כי אין פרטנר) ולקרוא את העיתון שמטפטף להם באינפוזיה עדינה ומתוחכמת כי ביבי הוא הפתרון היחיד (כי אין בלתו). רמת שטיפת המוח שהעיתון הזה עשה אולי תיוודע בעוד כמה שנים, ואולי גם לא. אולי היא פשוט תמשיך לשנות את העם הנפלא הזה, את הלך הרוח היצרני והאופטימי שייחד את המדינה הזו ולשבש את המהלך ההכרחי הבא - איך לוקחים את כל הטוב הזה ומתעלים אותו לציונות חדשה של שלום. שלום בתוך הפסיפס היפהפה, הצבעוני והמרתק של האנשים שמאכלסים את המדינה הקטנה הזו ושלום בין הפסיפס הזה לבין הטבע והאדמה של המדינה והכדור.

 

ביבי הוא הנשמה האפורה שמגיעה יש מאין ומספרת לכולם שעוד מעט יהיה רע, וכשיהיה רע כדאי להגיע אליו, והוא (ביבי) יציל אותנו. אני לא אומרת שלפני ביבי היה נהדר. אבל מצב כזה שבו אנשים בני ארבעים, חרוצים ומשכילים, לא רואים הווה ועתיד מבחינה כלכלית בצורה כל כך גורפת באמת לא היה אף פעם. ועוד לא דיברתי על הגזענות. רק על מצב כלכלי.

וכך קרה שגם מי שהצביע לביבי הצביע מתוך ייאוש. כמה מנדטים טובים של אנשים שרודפים אחרי הזנב של עצמם כדי להביא אוכל לשולחן, שמותשים ממאבק החיים והמאבק באויב, שקוראים את ישראל היום כי זה חינם - פשוט הנהנו בראשם העייף, הפליטו קריאות בוז רפות לעבר התקשורת השמאלנית ולעבר הערבים הרעים והלכו להצביע ביבי כדי לקום לעוד בוקר מעייף של חיים מתישים.

כי מה לעשות – זה מה יש.

 

וכל מי שלא רצה להיכנע לתשישות, מי שרוצה להיות חופשי ועצמאי, מי שרוצה לחיות מאומנותו ואמנותו ולצאת לטיולים ולרכוש השכלה ולראות יופי בעיניים - כל אלו עשו מאמצים בלתי נלאים להחליף את השלטון באמונה גדולה שזה לא יתכן ושאין סיכוי שזה ינצח. אבל לא קראו נכון את המפה, ושוב, כמו האירופאים, לא היו מוכנים להודות ש"ישראל היום" זה עיתון שסותר דמוקרטיה, ושבפעם הראשונה במדינתנו הצעירה יש לנו מנהיג שהוא, כמו רבים אחרים לפניו במדינות ותיקות יותר, מתעניין אך ורק בקידום עצמו ועושה זאת, גם כמו רבים לפניו, באמצעים דמוקרטים.  

מי שהצביע לביבי עשה זאת מתוך ייאוש. מי שלא הצביע לו מיואש היום יותר מתמיד. הייאוש הוא כלי מתוחכם ואדיר שאם מאפשרים לו יכול לנצח בלי שום בעיות.

 

וכולנו קמנו הבוקר מיואשים - אלו שהפנימו את הייאוש והפכו אותו לדרך חיים, ואלו שניסו בכל כוחם להילחם בו, ולעשות את הדבר יחיד שאפשר לעשות בשביל זה - להצביע נגדו. כי זו דמוקרטיה.

אנשים יקרים - אין לי תשובות ודרכים מעשיות, אבל אני בטוחה שלכל אחד יש דרך משלו לצאת מהייאוש הזה, כי זה הניצחון הגדול של ביבי. כמה שנהיה יותר מיואשים כך הוא יבטיח את מקומו על כיסא המלכים. אז חצי מהעם רוצים להיות נתינים נרצעים. אבל יש עוד חצי, וחצי זה הרבה. אפשר שעכשיו האמנים יעזבו לאט לאט, סתם כי אין להם כסף להאכיל את ילדיהם, ושהעצמאים יעזבו לאט לאט, מאותה סיבה, ושמי שיישאר פה יהיו אנשים שישקעו עוד ועוד לתוך מוסדות מדיניים, או למחסור ותשישות. אבל לא נראה לי שבשביל זה הגיעו האבות והסבים שלנו לבנות פה ארץ שמושתתת על ערכי יצירה ושוויון. יש לנו מספיק עבודה לתקן את הטעויות שהם עשו מתוך רצון טוב. אבל מדינה של נתינים נרצעים, בסך הכל מאתיים שנים אחרי שהכל התחיל, נראית לי כמו פספוס.

 

דיקטטורים תמיד יהיו. אבל גם כוח לעם תמיד יש. זה רק עניין של בחירה.

המקום הנכון להתחיל ממנו הוא האמונה האישית של כל אחד מאתנו. חמישים מנדטים של אנשים שמאמינים ביכולתם האישית לשנות זו כבר מסה קריטית שאפילו כוחות הייאוש של נתניהו לא יוכלו לעצור. אין לנו שום ברירה אחרת. כי אין לנו שום ארץ אחרת. (ניסינו, לא הצליח, זוכרים?)

בתקווה, אהבה וכאב,

 

מירב שני ישראלי

כותבת ועורכת

3770565 - 052

 

 

 

שלום אמא אדמה  המדרשיה ללימודי חופש  |  תמרת    ת.ד. 142 | מיקוד 36576  |  טלפון 054-6969756, 04-6547086 | פקס  04-6545327  

© 2023 by PURE. Proudly created with Wix.com