דף אדר ב' תשע"ד

 

הגיע אדר ה"אמתי", אדר ב', האדר שמכיל את פורים. את ההתחפשות. יצאנו לירדן עם שנה ב' בחום שאינו מתאים לגמרי לעונה וחזרנו עם חורף נפלא. כשחזרנו, נסענו כל הדרך אל הגבול בתוך נחל אחד ארוך, עייפים ומרוצים הגענו לגבול... סגור. איחרנו בחצי שעה. נאלצנו לבלות את הלילה באוהלים באיזשהו אתר מסתורי, אליו הובלנו על ידי המדריך הירדני הבלתי נסבל שהיה לנו. הגשם העיר את רובנו לקראת בוקר והאיץ אותנו לישון במכוניות. כשקמנו לבסוף בחמש בבוקר, גילינו שישנו על גג של מבנה אבן עתיק ומדהים שמשמש היום כמסעדה. נראה יוקרתי. למסעדה וורנדה (מרפסת) ענקית, שאם היינו ישנים בה, היינו יוצאים יבשים ושמחים. הסתפקנו בקינוח של קפה ובקלוואה במרפסת מעל הנוף של בקעת בית- שאן לאחר הגשם, רחוצה וטהורה. מחזה מרגש כסיום של טיול נפלא בגדה המזרחית של הירדן.ההפתעה הקשה חיכתה לנו הפעם בצד הישראלי של הגבול. עברנו בגשר חוסיין, הירדנים היו מלאי אהדה. בצד הישראלי קרעו לנו את הצורה. הפשיטו את המכוניות, בדקו אפילו את הג'ריקנים ואת שולחן האוכל. זה עדיין לא קרה לי, ואני עוברת לירדן עם קבוצה פעם בשנה בערך. הקושי העיקרי שלי היה לראות את ה"משרתים בקודש", את העובדים בגבול. כולם צעירים, קשוחים, רובוטיים ו"עושים את הכול על פי הנהלים". הגענו לארץ החוק והנוהל. והחוויה הייתה הפוכה, כאילו באנו מארץ של חופש- ירדן, לארץ של דיכוי החופש- ישראל.עשיו היה הרבה יותר מסביר פנים מאחיו יעקב (ישראל).עובדי מעבר- הגבול מייצגים את הצעיר הישראלי החדש- קשוח, סגור, חסר רגש, ללא חיוך. בדרך כלל עם משקפיים אטומות. אלה משרתי הממסד בארץ. שבועיים לפני זה ביליתי עם יולדת בבית-חולים עפולה. אותה חוויה, אותם פרצופים. אותה חוסר רגישות ואותה עוינות.והרי האנשים הללו הם משרתי הציבור שלנו. אלו הילדים שלנו שבוחרים לעבוד בעבודה מועדפת אחרי הצבא. זה הדור החדש והוא לא נדרש ללב. הוא נדרש לצייתנות ומצליחנות.אני חייבת לציין שבכיתי במעבר הגבול, בכיתי כשעה. כל זמן הבדיקה הנוראית שהעבירו אותנו. ואנחנו ישראלים. מה קורה לקבוצה ערבית שעוברת ומישהו שם עליה עין?בכיתי כי חוויתי שגנבו לי את הארץ והשתלטו עליה חייזרים שאינם ברי- תקשורת אנושית.באותו זמן בדיוק שעברנו, קרתה התקרית בגשר אלנבי וחייל ירה בפלשתינאי. במקרה הפלשתינאי הזה היה גם שופט. אינני באה לבדוק ולשפוט מה היה שם. אבל, לירות ברגליים לא מספיק?חייבים להרוג? הבאמת היד צריכה להיות כל- כך קלה על ההדק?כן, אם מחנכים את עובדי הגבול שכולם אויבים. גם אני, כשהבהרתי בגבול שלא נראה לי איך שמפשיטים אותנו, הודיעה לי אחת העובדות כי "הכול תלוי באיך שמדברים ", באופן שהשתיק אותי לחלוטין, כי מה הבעיה לעצור אותי על "זילות כלפי עובד מעבר הגבול?" אז מה בשורתי לחג פורים הזה? שלהיות שמח, להתחפש, לבטא אהבה, להאמין בניסים, כמו החורף הנהדר הזה שחזר, כמו הצבעונים שהסכימו, ברגע האחרון להיפתח ולחייך אל העולם, זוהי מצוות פורים. זוהי מצוות החודש הזה. דקה לפני ששוב נחגוג את גאולתנו מבית- עבדים.כי בין להיות מלך או להיות עבד, מה שבאמת כדאי להיות זה בן- חורין שמרוצה מבחירותיו.כי נושא המסיבה- "דלתות מסתובבות" אמור להביא אותנו להכרה בטוב שבבחירה שלנו. לראות שדלת מסתובבת נוספת, שלנו כעם, יכלה להשאיר אותנו עבדים באיזשהי גולה, או מתחבאים תחת זהות לא שלנו.עדיין אני חיה בחופש, בארץ שלי, שאותה בחרתי. שהורי באו אליה כדי להיות בה יהודים זקופי קומה, כדי להיות קרובים לאדמה ולריחותיה, שבחרו לחיות חיי כפר ולהפוך את הפירמידה.. אני ממשיכה בבחירה הזו בצורה אחרת, עוד יותר קרובה לטבע, ובינתיים אנשי המשקפיים עוד לא השתלטו על חיי. אני מבינה שלהיות אדם אוהב זה פשוט הדרך היחידה לאפשר לחיי להיות גן- עדן. הגיהינום הוא דקה מפה וזוהי באמת הדלת המסתובבת.דבורה ורדית בר- אילן תוספת שכתבה יעל בר- אילן: בינינו - צמצום הנוכחים במסיבה לא היה כייפי במיוחד וגרם (לי לפחות) לתחושת נכאים כללית של מצב המרחב ומצב האומה ופנינו לאן... נדב (ישראלי) הציע זווית מעניינת להסתכל דרכה על למה זה קרה בכלל. הרי נושא המסיבה היה דלתות מסתובבות - כלומר עוד אפשרות שיכולתי לבחור בה (או שיכלה לבחור אותי ) למי ומה אני בעולם.אפשר גם להסתכל כך על מה שקרה בפורים, מסיבה כה מצומצמת ודלת נוכחים היא רק אפשרות אחת של מה יכול היה לקרות עם המרחב - זה לא באמת המצב או זה לא המצב בדרך כלל וזה כלל לא חייב להיות המצב בהמשך. עד היום הרוב המכריע של אירועי המרחב שהשתתפתי בהם (ותאמינו לי , השתתפתי בהרבה...) היה בום אנרגטי שתדלק אותי ושימח אותי לעוד ימים רבים אחר כך ואני מקווה ומאמינה שגם רוב האירועים שעוד יהיו - יהיו כאלה". בברכת אביב שמח ואירועי מרחב גדולים שמחים ומשמחים, יעל בר אילן.