דף חודש אב תשע"ד

 

איזה חודש, אלוהים. מלחמה, מלחמה, מלחמה, הפסקת אש, מלחמה ובתוך זה הכל- מוות, גלות, הרס מטורף ולאומנות שמסחררת את כולם.

גם השפויים שבנו, השמאלניים של יום חול, נהפכו לימניים, לצודקים, ל"בנט"ים. איך, איך אפשרי העוורון המדהים הזה למצוקה של 2 מליון איש שלא יכולים לצאת לשום מקום, שאין להם אפילו דרכי מילוט, דרכי בריחה, דרכי נסיגה, גם אם היו רוצים לעזוב את הרצועה?

שמעתי את מוטי קירשנבאום ברדיו וכל-כך שבעתי נחת. הנה יש, יש שפיות. מה הוא אמר? בערך כך-

"לפני תחילת המלחמה היה לנו כמעט הסכם מדיני בין החמאס לפאתח, לאבו-מאזן . הסכם שהיה הופך את העזתים לעם ולא לשבויי חמאס. ואת החמאס לארגון מדיני ולא ארגון טרור. ישראל התנגדה בתוקף להסכם, בטענה שחמאס הוא ארגון טרור ולא איפשרה את החתימה בין הצדדים.  היה ברור שישראל, לפחות ליברמן ובנט, חותרים לחיסול החמאס.

אחרי חתיפת שלושת הנערים, החל מבצע טיהור החמאס בגדה. בתגובה לטיהור בגדה- החלו הרקטות מעזה- והנה  יש לגיטימציה להכנס בעזה.

ההצהרות של אש"פ היו לא פחות גרועות משל החמאס, אומר קירשנבאום, והנה הצלחנו להגיע להסכם עם עראפת, עם אבו-מאזן. יש הצהרות ויש פעולה מדינית, ושום דבר שהוא פחות מהסכם מדיני לא ירגיע את האזור. אז חבל על כל המלחמה הזו אם בסוף בין כה וכה נאלץ לדבר, עם החמאס או עם נציגים שלו. ונרצה את אבו-מאזן בעזה.  עד כאן קירשנבאום.

אני לא מאמינה בטרור מול טרור. אני מאמינה בשלום וברצון לשלום. המנטרה-  "אין עם מי לדבר", מבחינתי היא מנטרה של כל יצרני ה נשק הגדולים בעולם. כי כשיהיה עם מי לדבר, לא ימכר נשק. כלכלה שלמה תקרוס. ולכן השלום מפחיד כל-כך הרבה מנהיגים.

איך ארה"ב אירגנה כל-כך מהר מאבק בכורדיסטן ישר אחרי צוק-איתן? עוד נשק. והמיעוטים במזרח התיכון, במקום שיתאגדו, מנסים להוכיח כמה "גדול " יש להם. שלום הוא אינטרס נשי. גברים משועממים משלום. לכן הם יוצרים כל-כך הרבה מלחמות עם נשותיהם.  פנאי זוהי השאיפה הכמוסה של כל אישה, שתמיד יש לה מה לעשות עם הפנאי שלה, וזהו הפחד הגדול של כל גבר, להיות בלי עבודה, לצלוח את השבת. (לכן המציאו את בית הכנסת, שתמיד יהיה איך למלא את הפנאי מבלי לחפש יותר מדי).

ולסיום המבצע שלא הסתיים, ביום שישי האחרון, התבשרנו על רצח דפנה בר-ציון.

דפנה היתה מכרה טובה שלי. היא פתחה את "סוזנה" בנווה-צדק 3 חודשים לפני שפתחתי שם את המרחב, ב 1995 פברואר בערך. מבחינתי היא היתה גאון. לקחה מבנה שארבעים שנה לא תיפקד, שלא מעט יזמים ניסו להשיג אותו במשך שנים, והיא, עם האמונה הפשוטה שלה בשכונה ובמקום, שבימים עברו שימש מאורת קלפנים וסוחרי סמים, הפכה אותו למוקד עליה לרגל. בעצם "סוזנה" היא שעשתה את הדחיפה המדהימה לנווה-צדק, שהיתה יפיפיה מוזנחת, מלאה במוקדי נרקומנים ופשיעה קטנה. ככה אני הכרתי את השכונה. היות והמסעדה ממוקמת בקצה הדרום -מערבי של שבזי- כל הבאים  לסוזנה נאלצו לעבור את כל שבזי, מכלבו שלום ועד לסוף שבזי, וכך התגלה לאנשים הרחוב ויופיו הישן ויזמים, בעיקר יזמיות, התחילו לרחרח ולהגיע. וכל זה בגלל התמימות, האומץ והעיקשות של האשה המתוקה הזו. בתקופת נווה צדק של המרחב, המסעדה הוותה מקום לפגישות, לסיום ערב של שנה א', ולהרבה מפגשים אישיים שלי עם דפנה. מסעדת הבית שלי. היתה תקופה שהיא הגיעה לארועים וקיוויתי שתגיע לסדנא. זה לא קרה.

תמיד מחייכת, תמיד מתענינת, תמיד רוצה טוב, ותמיד ברעיו היזמי הבא. זאת היתה החוויה שלי מדפנה. לא מזמן עברתי עם האופניים וחשבתי להכנס לראות מה שלומה, הרבה זמן לא התראינו. לא ידעתי שהתחתנה, שהתגרשה. ואז הידיעה המזעזעת הזו, הרצח הבלתי נתפש הזה, שהיא בשיא הצלחתה. ואני, שעכשיו שוהה בים,בחוף דור, רואה אותה הרבה מול עיני ומאחלת לה ריפוי של הסיום חיים הבלתי נסבל הזה. סיום עם כל-כך הרבה רוע. עם כל-כך הרבה קנאת גבר להצלחה של אישה.

מצד אחד זה לגמרי מפריך כל אפשרות לשלום, מצד שני זה כל-כך זועק שנראה לי שכל גבר אלים ואשה שסובלת מאלימות, צריכים להתעשת על עצמם ולהתחייב לחיים של שלום ללא אלימות. כי הרי חיים של כמה אנשים הסתיימו ברצח הזה. לא רק של דפנה. גם אמונה באהבה גדולה נרצחה כאן. בשבילי אם זה קרה לה, זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו כל רגע.

ואם נחזור למלחמה ולאלימות- הרי מכל עבר באות הקריאות של מוות לשמאלנים, מוות , מוות מוות.  חתונת יהודיה ומוסלמי זו בגידה בעם היהודי, (לפי דרעי, מילה במילה)בקיצור- דע"ש כבר פה בכל מיני צורות.(בארה"ב יש כל יום חתונה של יהודים וגויים, לא שמעתי עד היום שזוהי בגידה בלאום היהודי)

כן, אז יש אמירה  שככל שיותר רע, המשיח יבוא יותר מהר, אבל בינתיים נראה שמתרחק והולך הדגם של שפיות, הידיעה איך היא נראית. הרי בעזה זכרון השפיות הוא התקופה הישראלית.  באיראן השיעית, זכרון השפיות הוא התקופה המערבית, תקופת השאח. בספרד האיקויזטורית  נכחד זכרון השפיות כמו שברוסיה הקומוניסטית  הוא נכחד.

מבחינתי ,היום אנחנו סובלים מהשכחה של הפוליטיקאים הרוסים של " איך נראה שלום". הם אף פעם לא הכירו אותו, לא ברוסיה ולא בארץ. ופה גדלים דורות על דורות מבלי להכיר אותו, את השלום. מאיפה אני מכירה אותו? מ6 השנים שאחרי ששת הימים. מהשנים שלפני הסכם אוסלו ועד רצח רבין. שנים של אופטימיות, של ראית עתיד. ועכשיו עם כל רואי(רועי) השחורות שמסביב, זה עבירה על החוק להאמין בשכנים שלנו, להאמין באדם. אני לא רוצה לחיות בחושך. אני רוצה תמיד לראות ולהראות אור. ואני מאמינה שיהיה לי טוב כאשר לשכן שלי יהיה טוב, אחרת תמיד הוא יקנא בי וירצה להרוג אותי על השפע כביכול שלי.

מה אני מציעה? קודם כל שלום-בית, בכל בית בו יש אלימות, יומיומית או שבועית.

אני עצמי מצטרפת כרגע לפעילות של "נשים עושות שלום". אשמח להרבה נשים ופעילות מעשית של ההתארגנות הזו.

 ומעבר לזה- מה שהצעתי כבר בדף תמוז-התכוונות של ספירלות זהובות סביב כל פוליטיקאי שמביא תקווה, סביב עזה, סביב עוטף  עזה, מעל ישראל. התכוונות ותפילה, כל בוקר, ואם אפשר- כל לילה, כמה שיותר. זה לגמרי משפיע.

ובעיקר- להפסיק להאמין בהכרח הזה במלחמה. יש דרכים אחרות.

לטשטש כל פעם את העובדות, את הרצון לשלום של הצד השני, זוהי אומנות שהפוליטיקאים כאן התמחו בה. יש רצון לשלום בצד השני. בסך הכל יש להם דרישות שלא מקובלות על מנהיגינו. אבל האם זה לא כך מצדנו? האם גם לנו אין דרישות שלא מקובלות על הצד השני? זהו בסיס להסכם. רצון להסכם ונקודות לדיון.יש דרך אחרת, בואו ננסה אותה.

המנטרה שלי- "אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה", אותה אני אומרת כל פעם שאני נזכרת להתפלל. מזמינה את כולכם להתכוונן לשלום ולאפשרות הקיום שלו.

בתודה ואהבה,

דבורה ורדית בר-אילן

מורה למודעות

מנכ"ל שלום אמא אדמה

 

 

 

שלום אמא אדמה  המדרשיה ללימודי חופש  |  תמרת    ת.ד. 142 | מיקוד 36576  |  טלפון 054-6969756, 04-6547086 | פקס  04-6545327  

© 2023 by PURE. Proudly created with Wix.com