דף אלול  תשע"ד - דף לשנה החדשה תשע"ה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

איזה קיץ, איזה קיץ. והכל נגמר באחת, כאילו כלום. כאילו לא חווינו  רעידת אדמה מטורפת.

הרעש היחידי מגיעה מאירופה, הדי רעידת האדמה. אדים רעילים של שנאה, של אנטישמיות, של "גם יהושע בן- נון וכל חבורתו היו מתנחלים שהרגו את העמים היושבים בכנען". שמעתי השבוע בתקשורת האירופאית. כבר אז. מה שנכון נכון. רק אני מנסה להיזכר איזה עם לא עשה את זה. איזו אומה שקיימת היום לא דרסה את כל סביבותיה.

 למה סקוטלנד רוצה להיפרד מאנגליה?  למה קטלוניה וחבל הבאסקים רוצים להיפרד מספרד? למה אוקראינה מנסה לנפנף את ברית המועצות? ולמה האינדיאנים עוד לא תבעו את ארה"ב? פשוט כי לא נשארו  הרבה מהם...

צדקנות אירופאית מכוערת, בעיני, מכל גזענות שהיא. זוהי הצדקנות של הגזע העליון, הלבן. היא אותה צדקנות שבעזרתה שלטו האימפריות האירופאיות בכל העולם- אנגליה, ספרד, פורטוגל, הולנד, איטליה וגרמניה, שפשוט לא הצליח לה, אבל ניסתה והצליחה להשמיד את לב ליבה של האירופאיות.

ואת כל הפחדים ורגשי האשמה של הגזע העליון, שופכים עלינו. למה? כי אנחנו לא המסכנים הפעם.

אינני מצדדת במדיניות הממשלה כרגע. אינני מצדדת באי- הכרה של זכות הפלשתינאים  לחיות בשלום בביתם, מבלי לפחד מדפיקת הדלת הבאה, זו שיכולה להביא לפתחם כמה לובשי מדים שיש להם את כל הזכויות  לחפש, להכות, להשפיל ולהרוס.

איכשהו - הצדקנות שלנו, המוסריות שלנו, העליונות שלנו כלפי ה"נבלות, החארות, הערבים" קצת דומה לצדקנות האירופאית כלפינו, לא?

האין זו אלא פשוט מראה לאליטיזם שלנו?

בדומה למכתב הסירוב של חיילי המודיעין, שבתשובה אליו הגיב שר הביטחון כי, ואני מצטטת מפי יעלון: "אנחנו הצבא המוסרי בעולם, לכן לא ייתכן שמה שאנחנו עושים איננו מוסרי".

דומה לחנה'לה בשמלת השבת הלבנה שלה, שתפסה כתם, ומישהו העז לומר לה שהתלכלכה השמלה והיא ענתה לו- "השמלה לבנה, אין מצב שהיא מלוכלכת."

אם המוסריות שלנו איננה בסימן שאלה ובבדיקה מתמדת, הרי שהיא איננה מוסרית. מתמטיקה פשוטה. אם "טוהר הנשק" איננו עומד למבחן, הוא אינו יכול להיות טהור. בכלל, איך נשק יכול להיות טהור? הוא מכוון להרוג  בן אנוש אחר, לא?

ועם כל הכאב שביטאתי כאן, מה בכל זאת הבנתי מהקיץ הזה? שאני כאן לא כי זו ארץ שנהדר לחיות בה, אלא כי זוהי בחירתי ולכן אעשה הכל כדי שיהיה פה נהדר. אעשה הכל כדי שיהיה פה שפוי ואוהב ושלום ושלם. כי פה זה הבית שלי.

כן, לא היו לי סבא וסבתא חיים, לא היתה מצבה ללכת אליה, או תאריך לבכות אותם. רוב דודי נרצחו. ממשפחות אבי ואימי נשארו מתי מעט. בלילות היינו מתעוררים לצרחות בעתה של אימי מחלומות שחלמה בלילות.

רוב החברים של הורי, בעיקר האהובים ביותר, היו עם מספרים כחולים על הידיים, מבלי שסופר לנו ולו משהו, על מה שהם עברו.

המטפלות שלי בקיבוץ היו יפיפיות עם מספר כחול מקועקע.

חלק מחברת הילדים בקיבוץ היו יתומים שנאספו אחרי המלחמה ואומצו ע"י משפחות שקלטו אותם לגמרי כחלק מהמשפחה.

אני גדלתי במדינה חדשה וזה היה שמח. קנאתי בחברה שהיתה לה סבתא אמיתית, כזאת שבאה עם חבילות וסירים בשבת.

ולכן, נראה לי מוזר שהכרת התודה על קיומו של המקום הזה, של ישראל, איננה יומיומית ומובנת מאליה.

נראה לי מוזר החיפוש אחר מקום טוב יותר לחיות בו. הרי אם בתוכי אינני שלם, אקח את חוסר השלם איתי לכל מקום. אם כאן לא כל כך אירופאי כרגע, או לא כל כך אמריקאי כרגע, כמו החלום הגנוז של רבים מאיתנו, כנראה שעוד יש לנו דרך לעשות עם היצירה של ישראל כבית שלי ועם עצמי כשלם ולא ככמהה להיות מי שאני לא.  לנו- לכל אחד אישית- יצירת ישראל כבית  שמנוהל נכון, כבית שיש לו חזון, שיש בו המשכיות עכשווית לחזון הציוני.

כי הרי כשאין את החזון הבא, מלכודת הדת וחזון הנביאים בתרגום המעוות שלו, תופס תאוצה. והמקור - הרעיון הבסיסי, ההרצלייני, לבואנו לכאן, נשכח. הורי באו ליצור ארץ חדשה-ישנה לעצמם, למשפחותיהם, לחבריהם ולילדיהם, בידיעה ששום מקום אחר אינו באמת בית. שכל מקום אחר הוא בית זמני. הם הגיעו ב1933, חדורי אמונה וידיעה פנימית שכך נכון. שזה יהיה בית הקבע לדורות לעם היהודי.

כל הרבנים האירופאים התנגדו לציונות והחרימו את הצעירים הציונים. זה קרה כמעט בכל גולה - הצעירים רצו לנוע לכאן והשמרנות, הזקנה, דרשה להישאר בגלות ולשרוד.

כרגע, היות וכבר הגענו וכבר בנינו בית, עלינו להיזכר כל יום מחדש לכבוד מה אני ואנחנו כאן. באנו ליצור בית נכון לאומה של הומלסים. מכאן נבעה מגילת העצמאות- כבוד לאחר, לזר, לגר, למיעוט, לכל אחד באשר הוא. מקום שמכבד את זכות הזולת וזכותי לחיות בכבוד. ויש להמשיך ולפתח את חזון הבסיס הזה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אני, מכל החזונות, מאמצת את "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ". קבלה מלאה של האחר. אני מאמצת את רעיון הקבלה של האחר אבל בעיקר את החזון של עולם אקולוגי בכל המובנים. "אני יוצר ובורא את העולם שבורא אותי". קבלה ממקום של אחריות מלאה למתרחש.

ואם אני פוגשת עיוותים שלא מקובלים עלי, אעשה הכל לתיקון המעוות מחד, ואברך על התיקון שיבוא, מאידך. ולכן מברכת אני את הסרבנים, שחלקם הלא קטן באים מהעולם הדתי, ושמעזים לחשוב שיש בידם לתקן עוולות. ואם מישהו היה מקשיב להם ברצינות זה לא היה מגיע לעיתונות. זה היה פשוט מטופל.

הקושי של הממסד לקבל משוב מאיתנו, האזרחים הקטנים, הוא חלק  ממדיניות של שליטה שתצטרך להשתנות. לעבור התבגרות .

במדינה הצעירה שגדלתי בה, הכל היה חדש, גם החוקים. הנוקשות של הביורוקרטיה רק החלה אז. היום אנחנו כבר בשלבי הסתיידות עורקים. בנוקשות של המערכת. ולכן המערכת כל כך מתקשה להאזין למצוקות האנשים במדינת האנשים.

אני מאמינה  בשינוי עמוק, במטמורפוזה שתגיע כי היא חייבת להגיע. מחאת האוהלים היתה ההכנה. אני מאמינה שיהיה לזה המשך והוא יהיה יעיל יותר.

בינתיים אפשר לברך ולהתכוונן על הברכות.

ברכותי לשנת תשע"ה-

שנה של שלום. שלום אמיץ, שלום מבורך, שלום בכל המרחבים ויצירת מרחב של שלום. מאחלת לנו לחיות במזרח תיכון חדש שיש בו יחסים, שיש בו גבולות פתוחים ובטוחים, שהשפע יחדור לכל פינה וינקה את העוני הרוחני והפיזי של כל אחד מאיתנו. שנה שבה נאהב את מי שאנחנו ואת האחר שלצידנו ומולנו.

וסליחה, סליחה ממי שלא ביקשתי ממנו סליחה אישית, סליחה על חוסר הקשבה, תוקפנות, חוסר אמונה או חוסר אהבה. ועל כל אלה- סליחה.

ותודה, תודה על שנה של גדילה, שנה שאני עברתי בה מהפך משמעותי ויצאתי מהצד השני של המנהרה, אז תודה על תמיכה, על האהבה שלכם ועל הזיכרון והידיעה הצלולה שגם אנחנו, כביה"ס, כקהילה, נמצא את המקום הנכון.

 

דבורה ורדית בר-אילן,

מנכ"ל שלום אמא אדמה, אקדמיה לחופש.

 

שלום אמא אדמה  המדרשיה ללימודי חופש  |  תמרת    ת.ד. 142 | מיקוד 36576  |  טלפון 054-6969756, 04-6547086 | פקס  04-6545327  

© 2023 by PURE. Proudly created with Wix.com