דף אייר תשע"ה
הבוקר הלכתי ביערות תימרת. האביב עוד כאן. משטחים של עולש כחלחל וניסנית צהובה,
תפרחות לבנות של גזר-בר, הכל כל כך יפה, יפה להביך. עשיתי מדיטציית עולש, הכנסתי
אותו לגוף עם הנשימה. נסיון ראשון. ההרגשה היתה נהדרת, כחלחלה ומרוממת. בכלל
מדיטציה על שטיח פרחים מאד מומלצת. לכל פרח יש את הידע שלו ואת ידע הצבע שלו.
עבר פסח, חול המועד, חג שני, יום השואה, יום הזכרון ואפילו יום העצמאות מאחורינו. הפעם
טיילתי בחגים ממש קרוב לבית.
טיול בכרמל, מעוספייה ליערות הכרמל ומשם לאורט למטה, בצומת בית אורן. גשם הזלעפות
שפגש אותי ,עצר אותי ביערות הכרמל, כשאימי מבית אורן מגיעה להציל אותי. חצי שעה
אחרי פרישתי לא היה זכר לגשם. אבל מה שהספקתי היה נפלא. הכל פרח. הכל היה רטוב,
ובאיזה שהוא רגע הגיח מולי סחלב כחול, גדול, וקלטתי שאני רואה את שנק החורש. סחלב
די נדיר שכבר שנים אני מחפשת ולא מוצאת. זו היתה פגישה מאד מרגשת. ציירתי אותו.
עכשיו אנחנו חברים.
במסגרת, "בילוי ליד הבית" היינו יומיים בעמק השלום, בפינה הנפלאה שטיפחנו בט"ו בשבט.
זה היה בחול המועד, הארץ המתה מטיילים, כבישים עמוסי פקקים, ואנחנו ישבנו בתוך העמק
הקטן הזה, צמודים לנחל זורם, בריכת טבילה לידינו, צל האולמוסים מעלינו ולא ראינו נפש
אדם בסביבה. מרחב ריק ומלא בהשראה. לילה חשוך, ללא זיהום אור, בוקר ערפילי, מתוק,
וכל הזמן, צלילי מים זורמים. תענוג. בלילה עשינו טרנס, מעט אנשים והרבה אנרגיה,
התפללנו למציאת מקום, לאפשרות להיות בעמק הזה באורח קבע. יצרנו אופק לעבודת
המרחב. מקום ל"מה הלאה". היה פשוט, נעים, לא דרמטי, מחבק ואוהב.
גולת הכותרת של החודש הזה היה טיול "צעירי המרחב". כמה צעירים? מגיל 5 ועד גיל 7. היו
בסך הכל 4 צעירות. המלווים היו הורים, אך הם נדרשו ללכת מאחור והבנות הובילו בשיטת
"מנהיג מתחלף". קבענו כמה כללי יסוד, חלקם אני הבאתי וחלקם- הבנות )היותר נוקשים(.
המסלול היה בכרמל- נחל כלח ועליה בנחל גלים, לכיוון האוניברסיטה.
מפתיע כמה ילדים ללא הורים הם יצורים הרבה יותר חכמים, אינטיליגנטיים ועצמאים. אני
תמיד תוהה מתי מגיע השלב של "בעל זבוב", ספר על מסע של ילדים שאבדו ונתקעו על אי
בודד, שם מתחילה הנהגת ילדים שפויה שנהפכת לכאוס, הרע משתלט.
אני תוהה מהם כללי היסוד שמונעים את הכאוס. והאם זה אפשרי שיהיו כאלה. נראה לי שככה
התחילה המדינה. עם כוונות יפהפיות, עם נסיון ליצור חוקי יסוד, נסיון שנעצר מהר מדי, ואז
מלחמת ששת הימים והתחלתו של הכאוס שמי יודע מתי ייעצר. מהי הגדרתו של הכאוס?
כשנגמר האינטגריטי ומתחילה השחיתות.
לפי הספר הכחול ההגדרה היא פשוטה "לא תשלוט שום נשמה על נשמה אחרת", לא רק שגוף
לא ישלוט בגוף, גם נשמה אסור שתשלוט בנשמה אחרת! ולצורך זה יש דחיפות לחיבור כל
אחד לרצון שלו, כדי שיוכל למנוע השתלטות של מישהו עליו.
בירח ראשון אחרי פסח מקיימים תושבי תימרת, תחת אירגון של כמה משוגעים לדבר, את
מירוץ השליחים "מהר לעמק", מהחרמון עד תימרת. אירוע מאוד יפה, מאד מאורגן, זו היתה
השנה השביעית שלו. באופן מקרי, הצלחתי להתנדב לעמוד לילה באחת התחנות, לקבל את
פני הרצים. היינו ארבעה אנשים, שני מחשבים, מחצלת אחת, תוף אחד. הרצים באו בטפטוף
ולאט לאט גדל הזרם, ויש לקבל המונים בבת אחת.
לי זה היה אירוע מאד משמח, לפגוש כל כך הרבה אנשים שנמצאים באנרגיית הקבוצה,
החבורה. (קבוצות של 2 עד 61) מאושרים להעביר את השליחות, מאושרים מהריצה, מריצת-
לילה. יפים. היה לי תוף, שרתי, תופפתי , האכלתי, השקיתי ומדי פעם ראיינתי אדם או
שניים. שמחתי ושימחתי.
ומה היה מוזר? ששלושת האחרים, אנשים נהדרים, היו במחשב, ברמקול, בתפקיד ומעט מאד
בלאהוב את הבאים. לא הבנתי. זה לא עיקר הסיפור? מירוץ שליחים, עובר בכל צפון הארץ,
זרם של 7777 רצים ועוד כפול מזה רוכבי אופניים, ורצים שמלווים את המשתתפים- זרם של
אנרגיה שיכול לנקות ארץ, עולם, זרם מרפא. אבל זה מחייב התייחסות למהות הזו. למהות
של אהבת אדם שזורמת ממקום למקום ומביאה איתה שמחה. שמחה אדירה. ובמקום זה,
הרישום נהפך לעיקר, הרבה מהרצים רצים עם אוזניות, לא שומעים אף אחד ושום דבר מן
הסביבה. הצורה משתלטת על המהות וגונבת אותה. הטכנולוגיה גונבת את הנשמה.
בדומה לבית ספר – שהמצויינות והדרישה להישגים משתלטת על הכבוד לילד, הכבוד למבוגר,
דוחקת החוצה את המהות- גידול אנשים להיות בני אדם אוהבים, הפועלים מאינטגריטי. עם
כושר הבחנה בין טוב לרע.
וכך הטכנולוגיה, המסכים, האפליקציות, נהפכים לבולעני האנושיות שלנו. משתלטים על
נשמותינו.
לסיום הסיפור – היינו בשנה ג בגולן. עינות פג'ר ואגם מים חמים במעלה הגולן. משהו שלא
מן העולם הזה. היה טוב לתפארת. אחת השאלות היתה- מה החזון שלנו. באיזה עולם אנחנו
רוצים לחיות. בהחלט היה קונצנזוס על חזון לעולם נטול מסכים, עולם אנושי שבו
האינטואיציה חוזרת לתפקד וכל ה"יישומים" של האפליקציות - אנשים נזכרים ביכולות
העתיקות שלהם, יכולות שנחשבות לכל-כך נדירות היום, שנשכחו עם ההיסטוריה ונשכחים
ביתר שאת עכשיו ,כאשר כל פטנט חדש במערכת רק מגדיל את הפינוק והניוון של המשתמש.
כמה מכם יודעים להשתמש במפה, מפה מנייר, מנויילנת? כמה יודעים שמות היישובים בארץ?
שמות הנחלים, ההרים, הפרחים, העצים, בעלי החיים? זוכרים שמות של החברים שלכם, של
בני המשפחה שלכם? דרושה אפליקציה לבני משפחה. האם אתם מסוגלים היום לחיות בלי
אינטרנט, שחדר לחיינו לפני בקושי 20 שנה?
ובאותה שנה ג - הזכרות של אבי לנגבהיים, על אברהם יצחק ואלוהים:
מחזה: אברהם ויצחק הולכים לאנשהו, אולי לקושש עצים. יצחק מנדנד לאביו, מטריד שואל
שאלות מעצבנות, מסתובב סביב החמור, ילד-נער מעצבן.
אברהם מתרגז, יצחק מגביר את הלחץ, מגביר את הנדנוד.
אברהם מתחיל לאבד שליטה. באמת באמת- בא לו להרוג את ה"יתוש", את הילד. הוא כבר
שולח את ידו אל ה... ואז אלוהים עוצר אותו.
"מה התכנית שלך, אברהם? להרוג את הילד? הילד הזה שהגיע אחרי כל כך הרבה קשיים, 3
מלאכים הביאו לשרה את הבשורה, והיא לא האמינה. ממנו אתה רוצה להפטר?"
אברהם:" הוא בלתי נסבל, באמת. שרה מפנקת אותו עד אין קץ. יש לו דרישות מפה עד
הודעה חדשה. זה נורא, תאמין לי אלוהים. אני לא יכול יותר", ואברהם פורץ בבכי תמרורים.
אלוהים:"אברהם, זה קורה לכל הורה, תאמין לי. לא קל לגדל ילדים. עכשיו אני שולח לך
צבי, צבי מן היער. בו תכלה את זעמך ותתחייב בפני שעל הילד הזה, וכל ילד אחר שתביא
לעולם, אתה מתחייב להגן. להגן עד נשמת אפך האחרונה. זו הברית שנכרות ביננו, אחרי
שתסגור את הפרשה הזו עם הקרבת האיל. זה לא איל במקום ילד, זאת התחייבות כל הורה,
מהיום, להגן על ילדיו. לא עוד ילדים כקרבן להורה זועם וחסר אחריות"
אברהם" תודה אלוהים, וזאת אעשה. מתחייב אני".
והאיל קפץ מן הסבך ויעלה על המדורה.
אז איחולי לסיום- זהו זמן של יציאה לחירות, יציאה
לעצמאות. המלצה- ביחרו לכם נושא אחד שבו אתם
ממש עבדים, חסרי עצמאות, ותפצחו את הקוד- איך
להשתחרר. אחד לכל פעם זה מספיק טוב.
חודש טוב, חיים שמחים, טיולים משובחים.
באהבה גדולה,
דבורה ורדית בר-אילן.
