לכבוד השמיניסטים כולם

 

ישבתי היום בתור לרופא השיניים, ומכיוון שכך נתקלתי בטלוויזיה של שעה עשר בבוקר. וכך יצא שברבע השעה שבה חיכיתי לתורי וצפיתי בסוג מסוים ולא מוכר לי של תכנית אירוח. באולפן ("שיחת היום" עם לוסי משהו) ישבו לוסי, בחור צעיר וכמה אנשים מבוגרים יותר. הבחור, מסתבר, הוא אחד מהשמיניסטים של 'מכתב השמיניסטים' שמעורר סערה גדולה במדינה. אחד מהמבוגרים יותר, נראה בתחילת שנות השלושים של חייו, פשוט יצא מדעתו מהמכתב. לא הצלחתי כל כך לשמוע, אבל ראיתי אותו יוצא מדעתו. פשוטו כמשמעו. לוסי, שמנהלת את הדיון, ניסתה להרגיע אותו, אך ללא הצלחה. בהמולת הקליניקה הצלחתי לשמוע שברי משפטים. "אתה שם עליך סטיגמה", "לא תמצא עבודה". דידי הררי גם הוא ישב שם וניסה להסביר שאין ברירה, זה בכלל לא שאלה של 'אפשר או אי אפשר'. "יש לנו ברירה?" שאל כל הזמן "יש לנו בחירה?"הייתה שם אישה שניסתה להרגיע את הרוחות. אבל כשהצליחה לדבר הנהנה בראשה בצער עמוק ואמרה "שטפו לך את הראש". ומייד שב הדיון והתלהט.היה שלב שבו לוסי (מנהלת הדיון) הצליחה להשתיק את הגברים המתלהמים ושאלה שאלה שנשמעה בערך כך: "גברים שמשרתים בצבא רואים דברים, נחשפים למקרים ואף עושים מעשים שמהם בהחלט אפשר לצאת גם עם איזו שריטה. אין איזשהו הגיון בעינכם, שילד בן 18, שיודע שעוד רגע זה קורה לו, יאמר – לא רוצה שזה יקרה לי? לא רוצה להתהלך שרוט כל החיים מעוד רגע והלאה?"מאיזו סיבה שאני לא יכולה להבין הושלך הס באולפן אחרי השאלה הזו. ואז הסתבר שחייבים לעבור למבזק והתשובה תבוא אחר כך, האולפן עבר למבזק ואני לחדר הרופא.אני לא יודעת מה התשובה שהיא קיבלה. ולמען האמת – זה נראה לי כל כך לא חשוב. השתיקה שאחרי שאלת התם הזו היתה ללא ספק הדבר החכם ביותר שנאמר באולפן באותו יום.אחרי הטיפול, עם פה רדום, נכנסתי לאוטו. בגל"צ הושמעה התכנית "המילה האחרונה" עם צוות שדרנים שאני לא מחבבת במיוחד – קובי אריאלי ועירית לינור. מכיוון שהם דנו באותו מכתב המשכתי להאזין.הם, כמובן, היו לגמרי נגד המכתב. קובי אפילו פתח ב"למה לנו להתעצבן על צעירים עכשיו..." אבל עירית התעקשה ואמרה "הם צעירים! ככה זה בגיל הזה. אין צורך להתרגש מהעניין!"ואז קובי סיפר סיפור מעניין.מתוקף תפקידו הוא עובר בבתי ספר ומרצה בכיתות י', יא' ויב'. "את לא מבינה!" הוא התפעל בקול גדול "איזו בגרות! איזו חשיבה! פשוט תענוג. אני מאושר". הכריז, והמשיך - "וכשאני פוגש אותם שנתיים אחר כך, כשהם חיילים – הו הו הא הא" וכאן החל להשמיע קולות של בבון. "כל החשיבה, כל החכמה, הופכת להיות חד ממדית ומטופשת".בשלב הזה הגעתי הביתה, כיביתי את האוטו, עם הרדיו יחד איתו ויצאתי.ושוב – אני לא יודעת מהי המסקנה שלו מהמקרה שסיפר, אבל מאחר ואני יודעת כי הוא נגד מכתב השמיניסטים, יש לי איזו תחושה שאני אתבאס ממנה. אני לא יודעת מהי דעתי המלאה והמוצקה בעניין. אני לא יודעת אם יש לנו אפשרות בחירה אם לשרת או לא. אני לא יודעת מה היה קורה אם כולם היו מחליטים לא להתגייס, והיינו מוצאים את עצמנו מול מדינות אויב ללא צבא. אני כן יודעת בברור שהם צודקים, השמיניסטים המתוקים האלו. יש עוד כמה צלולי שכל שמסתכלים על המציאות במבט עצוב, ויודעים שבעוד ילדים בגילם בארצות מתקדמות אחרות מחליטים לאיזה קולג' ללכת, או לאיזו אוניברסיטה להירשם, או לאן לטייל עכשיו, או איפה לעבוד. והם יכולים לגדל שיער, להתחיל עם בני המין השני, ללכת למסיבות או לפתח קריירה, להתלבש איך שהם רוצים וללכת לאן שהם רוצים, ואלו בהחלט שנים שלא יחזרו כי אחר כך עבודה וילדים וכל השאר. בזמן שאלה שלנו - צריכים לכסח את השיער, ללכת לאן שאומרים להם, ללבוש את הבגד שאומרים להם וכולם סביבם לובשים, להתחיל לדבר בסיסמאות ובהברות קצרות, להעביר את הזמן בתרגילים, ריצות והשפלות מהמפקד, ובעיקר להיות בטוח שכל מה שאני עושה עכשיו זה מבחירה וזה "הכי אחי".להתחיל, כמו שאמר קובי אריאלי, להיות בבון.וזה משפיע על היחס לחברה, על היחס לנשים ועל היחס לעצמי. ואולי אם אעשה הרבה שנים של עבודת מודעות אחר כך אני אוכל לפצח את זה ולקבל מזה משהו טוב, אבל רוב הסיכויים שזה יסגור אצלי משהו שעלול לא להיפתח יותר. והמשהו הזה הוא בדרך כלל – לב.וכשהלב סגור, וכל המדינה שלי חושבת שכמו שאני עכשיו זה מצוין כי עשיתי את מה שצריך בדיוק, ובזכות זה יש לי מלגות בלימודים, ועבודה מועדפת, וכל הבנות חושבות שאני "הכי אחי" – אני צריך תעצומות נפש עצומות והקשבה אדירה להדרכה שמעלי כדי לרצות לפתוח אותו על כל מה שכרוך בכך. ניתוח לב פתוח. ומכיוון שכך (ועוד כמה סיבות המפורטות במכתב) ישבו כמה שמיניסטים וכתבו את מה שכתבו.ובדיוק מאותן הסיבות שפרטתי למעלה, כמעט כל מי ששומע על המכתב הזה נע על הסקאלה של בין לצאת מן הדעת לבין לפטור את זה ב"צעירים...". בגיל הזה בדיוק היו האנשים שעזבו את ארצם וביתם והוריהם ועלו למדינה נידחת וחרבה, והקימו בה את מדינת התפארת הזו שאנו חיים בה עכשיו.בדיוק בגיל הזה היה אבי בשעה שהיה ראש תנועת השומר הצעיר בארגנטינה וחמי בשעה שעשה תפקיד של מזכיר קיבוץ.זה הגיל שבו הסטודנטים בצרפת, צ'כיה, איטליה וארגנטינה עלו על בריקדות ושינו סדרי עולם. בגיל צעיר יותר היתה ז'אן ד'ארק כשהנהיגה מהפיכה, ופוקהונטס כשמנעה מלחמה בין שבטה האינדיאני לאירופאים. וזה גם הגיל שהתנועה הסוציאל דמוקרטית בגרמניה תפסה את צעיריה לתנועות נוער היטלראיות וכיוונה את הלהט לכיוונה, ובעולם החרדי מפנים את כל הלהט אל האישה ("בן שמונה עשרה לחופה) ולימוד התורה. זה אינו גיל של "משוגות ילדות". זהו גיל של חכמה אמיתית. של היכולת לראות דברים בצורה צלולה, לפני שאני נכנס למערבולת של קיום וגידול ילדים. זה גיל שבו המיניות מלבלבת, הגוף מלא הורמונים, ההתלהבות קיימת והרצון בוער.זה הגיל שבו אנו אמורים לעשות את הדברים המשפיעים ביותר בחיינו. אין לנו מה להפסיד, אין לנו ילדים שמחכים ליחס ואוכל. אנחנו רוצים למרוד – בהורים, בממשלה. וכדאי שנמרוד. כי דברים צריכים להשתנות. הם חייבים להשתנות. אחרת איך יזוז העולם לכל מיני כיוונים? אין לי תשובה לתיכוניסטים המתוקים האלו. אבל לבי לבי להם. בכל מאודם ורצונם, בכל הורמוניהם ליבלובם וחכמתם הם פונים אלינו ואומרים – לא רוצים. אנחנו פשוט לא רוצים. ולמזלם, וגם למזלנו, הם עוד מאמינים שהם יכולים במכתב אחד לשנות סדרי מדינה, לקעקע דפוסים ואמונות חזקים וטמועים היטב ולהוציא מן הכוח אל הפועל רצון פשוט. אני מגייסת את כל הורמוני, את כל חכמתי הישנה ואת כל התלהבות הנעורים שלי כדי לשאת ברכה. אני מתארת לעצמי שרובם, אם לא כולם, יתגייסו לבסוף. אבל אני נושאת ברכה ומתפללת שתום הנעורים שלהם ישפיע עלינו כמדינה וכאנשים פרטיים. שנחזור להאמין שהתלהבות נעורים היא דבר מכונן וחשוב. שנזכור שבלעדיה לא היתה לנו מדינה היום. שנדע לשמוע ולהפנים רצונות תמימים ולשים אותם כנר לרגלנו.שנדע לשמוע "צעירים" כאנשים נבונים, ואולי כך גם יוכלו הם לחזור ולהוקיר את ההתבגרות והזיקנה.

יהי רצון מלפנינו,מירב

 

שלום אמא אדמה  המדרשיה ללימודי חופש  |  תמרת    ת.ד. 142 | מיקוד 36576  |  טלפון 054-6969756, 04-6547086 | פקס  04-6545327  

© 2023 by PURE. Proudly created with Wix.com