זוגיות כיצירה

 

לפני הרבה שנים חייתה סינדרלה ואז היא התחתנה עם הנסיך והם היו מאושרים עד עצם היום הזה. למה לא סיפרו לנו מה היה בהמשך? האם באמת היה נפלא כל כך? כן? אוקי, נניח שכן, אולי תספרו לנו איך ולמה? זוגיות זוהי המצאה חדשה. חוץ מאדם וחווה שהיו זוג, כל היחסים בהמשך מתארים לנו דברים פוליגאמיים - משפחות מרובות נשים עם גבר אחד. פעם נוספת שיש זוגיות - בתיבתו של נח - יש לבוא זוגות זוגות, החל בנח ואשתו וכלה בכל שאר חיות היער, המדבר והים. חוץ משתי הדוגמאות הנ"ל - התנ"ך לפחות, הינו פוליגאמי בעליל לגבי גברים ומרחיק לכת בהדחקת האישה לפינת ה"והצניעי לכת".

 

הסיפורים הכי רומנטיים הם עדיין בחזקת רומנים שאינם מובילים לזוגיות ששמענו עליה סיפורים. לדוגמא, רות ובועז הם בערך היחידים שנשמע שהייתה אהבה ביניהם וגם שם היא נזקקה לתעלול כדי למצוא חן בעיניו.לכבוד זה אני רוצה להציג כמה שאלות בסיס: זוגיות למה? היום אני לא אוהבת אותו כל כך, לעזוב? המיניות על הפנים, לעזוב? משעמם לי איתה, מה לעשות? הוא לא רוצה ילדים ואני כן, מה עכשיו?הצעירות מושכות אותי, מה לעשות? הצעירים מושכים אותי, מה לעשות? הוא לא מפרנס. הוא לא מלטף, הוא לא מתחבר עם החברות שלי. הוא מכור ל... טלוויזיה, סיגריות מחשב, עבודה, פורנוגרפיה. הוא, הוא, הוא.והיא- היא לא מינית מספיק, מה שאני לא עושה- היא לא מרוצה. היא מבזבזת את הכסף שאני מרוויח. אני לא סובל את אמא שלה. היא לא באמת מתכוונת. תמיד יש לה מה להגיד. היא מרגישה יותר מדי. היא כל הזמן מנתחת.. היא, היא, היא.

 

ואני אומרת שזוגיות היא בית יוצר של האהבה. בית יוצר של החיבור. בית היוצר של המהות המשותפת לשניים, שבמקום הגבוה, זוהי יצירת מופת (ובמקום הנמוך- גיהינום...). מה שמרסק את הפוטנציאל- זוהי הציפייה.אנו מצפים שהאהבה תרפא כל כאב. כשאוהבים- הכל נפלא, הכל נסלח, הכל מתגמד מול האהבה. ולא זה המצב. אהבה זוהי מצב של קבלה הדדית. לא של שקר הדדי. מצב בו קיבלתי אותך על טובך וחסרונותייך. וכשקיבלתי- יש אפשרות לאהוב, להתפתח ביחד, בנחת, בלי דרמה ומאבק. יש אפשרות לוותר על החיפוש המתמיד של בן הזוג הפוטנציאלי ולעבור לשלב המעשה, המימוש. שלב היצירה, שלכבודו אנחנו כאן על הכדור - להיות בוראים ויוצרים.הזוגיות לא יכולה להוות את המוקד של הזוגיות- דומה הדבר להיותי אני לנושא של חיי, שאז כמובן, אני הופך לנרקסיסט, המרוכז רק בעצמי.

 

בתחילת דרכינו כזוג, אנו נוטים להעריץ את הזוגיות שלנו - להפוך אותה למושא ההערצה, או להיפך - להתבייש שאיננה כזאת. שזה בעצם שני צדדים של אותה הבעיה: הנושא או החזון של הדבר אינו יכול להיות הדבר עצמו.חזון הזוגיות הוא יצירה משותפת שאפשרית רק לאותם שניים שבחרו בזוגיות. אם היצירה לא מתרחשת, מתפקששת, מוכחשת או לא אמורה לקרות בכלל, כי אז לזוגיות אין יעוד משותף ואנו מתחילים להתבלבל, לרמוס ולהירמס.לא, זה לא אומר שכרגע כל זוג חייב מהר לעשות חושבים- 'למה אנחנו ביחד?' או - 'מה, זה לא מספיק שהיא האישה שאני אוהב והוא הגבר שאני אוהבת?'כן, זה מספיק להתחלה, למפגש. זה לא יכול להזין חיים שלמים. מעבר לזה חייבת לבוא היצירה המשותפת שהאהבה הזו מאפשרת.

 

לדוגמא, אם אני מתבוננת בחיי שלי, אני רואה כי הזוגיות הארוכה ביותר שלי, נישואיי, היו בהחלט שותפות יוצרת- קודם כל, יצרנו משפחה, לאחר מכן, יצרנו ישוב חדש- תמרת ובתוכו יצרנו בית. ישוב במבט אקולוגי, ישוב במבטא של חיי טבע ובית בתוך הטבע וקהילה.בסך כל חיי היצירה שלי זאת נחשבת בעיני לאחת המשמעותיות, גם כי זו הייתה יצירת הבלתי אפשרי וגם כי ממבט יותר בוגר ניתן לראות איך אפשר ליצור קהילה באופן יותר אורגני, יותר מחובר לאדמה.ואולי בדיעבד זאת הייתה הנקודה שבה הסתיימה הזוגיות שלנו- לאחר הגשמת חזון המקום, הגיע שלב המשמעות של החיים וכאן נשארתי בלי פרטנר. הייתי לבד בחיפוש.עד היום זה הבית שלי, המקום ממנו אני פועלת והוא הבית של ילדי. בינתיים יש לי שם שורש מאוד חזק שלא היה לפני כן בשום מקום.

 

הזוגיות שבאה לאחריה, הייתה לכאורה זוגיות של דרך משותפת. הוא הצטרף אלי, אל הסדנעות, אל עבודת ה'חיבור נכון לרצון', הוא עזר לי בהקמת בית הספר וכאילו בהקמת משפחה חדשה. זאת הייתה זוגיות קשה, עם הרבה שקר בתוכה- רציתי להאמין שהוא מישהו שהמצאתי, אבל הוא היה מישהו אחר לגמרי, מישהו שהסתתר מאוד יפה מאחורי התמונה שציירתי ולמרות זאת, למרות שהוא היה בן זוג תותב, הייתה בתוכי הרבה יצירה. התקדמתי המון, כתבתי את 'למורנטיס', ביה"ס התקדם והתפתח ובעיקר למדתי באופן אל - חזורי את ההבדל בין טוב לרע, עשיתי את המאסטר שלי על ביטול העצמי בתוך הזוגיות ולמענה. לא הייתה דרך טובה מזו ללמוד חיבור נכון לרצון. דרך זוגיות שהייתה שקרית יצרתי את עצמי מחדש והשכלתי להבין אלוהים מהמקום הפשוט, האוהב והבלתי מקסים. הבנתי שאמונה היא ההיפך מאשליה ובעיקר, התבהרה לי לחלוטין משמעות חיי והמקום שבחרתי לבורא וליצור- לפתוח את המרחב הארצישראלי להתחברות לרצון חופשית, לפתח את החלק הישראלי של היהודי שבי ובכל אחד (ישראל הייתה ארץ החופש, לעומת יהודה שהייתה מאוד פנאטית, כאז כן היום). לפתוח את האזור הזה להתפתחות אמיתי לחופש, מהמקום שמבין את אמא אדמה, אוהב אותה, מוקיר אותה ורוצה ליצור חיבור מלא בינה ובין אלוהים, חיבור שאנו חלק ממנו.

 

לאחר 7 שנים קשות ורכות, יצאתי להיות אישה שלומדת לחיות בלי גבר צמוד, בלי זוגיות הכרחית. לאחר מכן, הייתה לי זוגיות מאוד אוהבת ובלתי אפשרית, שהיוותה בשבילי פתח מאוד רחב לרעיון, שכשבר היה קיין קודם אך התנגדתי לו- יצירת מקום קבע לביה"ס ולקהילה. יצירת בית בטבע. בתוך אותה זוגיות, התאפשר לי לראות, לחלום ולהריח את ריחות החופש שמקום כזה יביא לנו.ולמה לא רציתי מקום קבע לפני כן? כי חשבתי שלהיות במקום אחד סותר את התנועה, יוצר שמרנות. עוצר את הנדידה היפיפייה של הסדנעות, את החוויה של מקום על הכדור הוא בית. בזוגיות הזו ראיתי שמקום קבע יאפשר פיתוח של הרבה חלומות שכרגע הם בלתי ניתנים להגשמה, יאפשר פריצה נוספת שמתעכבת.האהבות שהיו לי מאז לא הפכו לזוגיות, הן כל הזמן 'כמעט'.אין לי בהירות לגמרי למה. יתכן שהיום הזוגיות שלי עם היקום, עם אלוהים, מאפשרת לי חופש שלגבר קשה להצטרף אליו. יתכן שהיום היצירה שלי מאוד בהירה, משותפת לקהילה רחבה, נחל שנהפך לנהר.ועדיין אני יודעת שיש בחיי ובתוכי את המקום הכמה פשוט לאהבה, להכרה, ליקוד משותף. אותו מקום של אמא שתמיד מתגעגעת לאבא, שאיתו היצירה שלמה.

 

לסיכום - למה זה כל כך לא פשוט? למה הסתבכנו?קודם כל, כי היום אנחנו עושים את התיקון להכחשת האם, הנשיות, להכחשת הזוגיות כיצירה משותפת לשניים שווי ערך. כי אנו שבויים בחלומות על זוגיות שהיא היא הגשמת העצמי שלנו, על זוגיות כמטרה שמגיעים אליה ונחים לנצח. אנחנו לא רוצים לדעת ששם רק מתחילה ההרפתקה. ואז אנו לוקים בעצלות זוגית או באופוריה או בשקר.הכל חוץ מלהבין שהמסע עכשיו התחיל ויש לשאול לאן ולכבוד מה.

 

באהבה,דבורה (ורדית) בר אילן

שלום אמא אדמה  המדרשיה ללימודי חופש  |  תמרת    ת.ד. 142 | מיקוד 36576  |  טלפון 054-6969756, 04-6547086 | פקס  04-6545327  

© 2023 by PURE. Proudly created with Wix.com