דף חודש חשוון תשע"ה

 

הסתיו כבר כאן, כמעט חורף, ושוב הקיץ מנסה את כוחו עלינו.

בבקרים אני צועדת ביער שמקיף את תימרת והוא כבר מלא בסתווניות, כדנים, בן חצב סתווני -

כל הכחולים הקטנים האלה, המרגשים ואני מודה לאל ולאלה שעדיין יש. שעוד לא נגמר הכל.

שהאורבניות עוד לא בלעה כל חלקה טובה. כשהייתי ביפו, הייתי מתבוננת בצמחית הכתלים

העקשנית פרחי לוע ארי על הקירות, חרציות בחלקות סודיות. בתל אביב זה נראה כי נגמר, ואז -

כשעברתי לקריית שלום הפלא ופלא חורשות, פארק החורשות מלא בחרציות ,פרגים, שיזפים - - -

דומים ושאר חייתו יער. מישהו, איזשהו אדריכל נוף חכם , בחר לשמר את הנוף שהיה לפני

הכליה העירונית. כמובן שזה אפשרי. ניו יורק עשתה את זה בסנטרל פארק, כולל בעלי החיים,

הציפורים והמצוקים שהיו במקום לפני פרוץ בבל לשמיים. למה דווקא על זה אני כותבת?

אולי כי הסתיו בשבילי הוא התחדשות של יש מאין. אחרי שהקיץ מייבש אותנו מתקווה,

מאופטימיות, מתחיל להתקצר היום, מתחילה קרירות ערב, השנה הגיעו גשמים ממש במועדם,

והאדמה? כמו אישה שוויתרה כבר מזמן על נעוריה, מתחדשת ללא בושה. כל פעם מחדש. בלתי

יגעה מלהתחדש. ואם אימא טבע היא המורה שלנו, הרי שכדאי ללמוד.

כי מבחינתי, העיר, כצורת מגורים הפופולרית ביותר על הכדור, מכילה בתוכה ומעליה ענני ייאוש

כבדים, אלא אם כן הייתה חכמה מספיק לכלוא בתוכה מרחבי טבע שומרי זכרון ההתחדשות.

כי אנחנו כאנשים, זקוקים לזיכר הזה, לזיכר ההתחדשות המתמדת, לזיכר השיקום האפשרי

תמיד. גם אחרי המבול, קם ונהיה עולם. וגם אחרי שהעולם הזה ישמיד את עצמו, הוא יקום

מחדש.

אבל, ביומיום, ברגיל, איך נזכור את ההתחדשות? איך נזכור שאחרי כל למטה יש למעלה? איך

נזכור שאחרי צוק איתן יש חיים, חיים ללא מלחמה? ובאמת יש רבים שאינם זוכרים. יש שזוכרים

בעיקר את השואות והמתים, והחורבן והאסונות שקרו לנו, לעם ישראל, ולכן לנצח הוא זקוק

לחיות על חרבו.

הייתי מעדיפה לראות חורבן כסימן לכך שהנה אנחנו כאן, חדשים, אופטימיים, אוהבי חיים.

טורפי חיים. חורבן כסימן לניקוי הישן ויצירת חדש ונקי. החלמונית של היום מחויבת להיות הכי

יפה שיש גם אם עקרו אותה, שרפו אותה, הצמיאו אותה אלפי שנה קודם. היא מחויבת להיות

הכי חלמונית שהיא. היא אינה משמרת את זכרון החורבן. היא משמרת את זכרון החיים. את

היכולת הנצחית להתחדש.

בואו נהיה חלמונית, סתוונית, פעמון גשם. בואו נעז להיות מלאי חיים. איזה נפלא יהיה לחיות

פה במרחבים פורחים, משמרי זכרון החיים, לא זכרון המוות.

עשיתי הפסקה בכתיבה ובינתיים הארץ השתגעה, דקירות וסכינים, וכולם מפחדים. כולם....?

כולם מכולם? העולם השתגע ואוהבי המלחמות ששים ללעוג לחלומות השלום של התמימים.

אני מאמינה בשלום. אני מאמינה באפשרות הזו. הערבים שאני פוגשת, עובדת איתם, מקבלת

מהם שירותים, נהנית במסעדות שלהם, כולם אנשים שאני אוהבת, אוהבת לגמרי.

יוסף, רופא השיניים שלי, מאום אל פאחם, איש נאור. כשלא היה לי כסף לכתרים הוא הסכים

לקבל ציורים במקום. חסן, הבעלים של "תישרין", המסעדה הכי מדליקה בגליל, פואד, שלימד

את בני מתמטיקה, משמש מנהל ביה"ס בבית זרזיר, בחור חמד, להתאהב. עלי, האינסטלטור -

שסידר לי את כל הצנרת שהתפוצצה אצלי לפני שבועיים, הגיע ברגע שקראתי לו, סידר, החליף,

נשאר עד החשיכה (מהבוקר), העיקר שלא אשאר בלי מים.

אחמד, הבעלים של בית הקפה היותר פריזאי שיש ביפו, בשדרות ירושלים, מפנק, נותן שירות

נפלא ותמיד בחיוך של אמת. חוסם, האיש שמביא לי נפט ומתקין את גלגלי הטנדר כשצריך.

תמיד ברוחב לב, בסבלנות, גם כשאין לי בדיוק כסף לשלם. תמיר, איש רחב לב מבית זרזיר , -

שלא מבין למה המדינה לא אוהבת יותר, כמו שהוא אוהב אותה, או כמו שמנהל ביה"ס הדסים

אהב אותו וגידל אותו בנעוריו (היה בצבא הרבה שנים). מוחמד, שפתח רחצת מכוניות לידינו,

50 שנה היה , ותמיד אני זוכה אצלו לשיחה טובה, קפה וחיוך חם, מהלב. רוני מבית זרזיר, בן 05

במשאבי שדה, קיבוצניק, מאומץ ע"י משפחה נהדרת. מנעוריו. חזר לכפר כי המשפחה המאמצת

התפרקה. להמשיך?

כל כך הרבה אנשים טובים. כל כך הרבה אנשים שפשוט רוצים לחיות, לחיות בשלום, להתפרנס,

לגדל משפחה לתפארת. ואני פוגשת אותם בכל מקום. אלרגית לגזענות ולהשפלה של אדם בגלל

מוצאו. ואני פוגשת הרבה אלימות אצל יהודים, אצל נהגי האוטובוס, השוטרים, הפקידים

בעירייה, במועצה, בוועדת בנין עיר. אין להם שום אינטרס לתת שירות, לתת אהבה. אני פוגשת

חוסר תודעת שירות ברוב העסקים היהודיים.

כן, יש חוויה של "אני בעל הבית והכל מותר לי", לעומת "אשמח לשרת אותך ושתצאי מפה - -

מרוצה".

השיעור חסר הנאורות שאנו עוברים כאומה שיש תחתיה כל כך הרבה אזרחים כבושים הוא -

ללמוד דרך ארץ גם כאשר אנחנו החזקים. בעלי הבית. כי במידה ולא נלמד אותו, יש סיכוי

שנצטרך לעבור שוב את השפלת הכבושים.

הרי בתהליך מודעות, עלי ללמוד כל מצב משני צדדיו. גנבו ממני, אני אגנוב. וההיפך. הפלתי -

יפילו אותי, וזאת כדי ללמוד ולסיים את השיעור. אני קוראת עכשיו את הספר "ירושלים -

ביוגרפיה".

לראות כמה פעמים היינו למעלה כעם, איך התנהגו אבותינו כשהיו השולטים, ואיזה שיעור ארוך

של צניעות היינו צריכים לעבור בעקבותיו. ועכשיו, כאילו הכל חוזר על עצמו הייתה מלחמה, אף -

מנהיג לא מעז להוביל אותנו לשלום, נאמני הר הבית וח"כים ימניים מארגנים צעדה יומיומית -

להר הבית, מנהיגי ארגון "להבה" עומדים בכיכרות ירושלים ומלהיטים את הרוחות, והסכינים

יוצאות לאוויר העולם. מכל הכיוונים. מה שאומר ח"כ ערבי בכנסת מושם ללעג, התקשורת

"מתיימנת" והולכת, ומה אני ואתה עושים עם זה?

אז קודם כל יש את אירוע רכבת השלום ביום שלישי, ה 10/55 , רכבת שארגנה קבוצת "נשים

עושות שלום" ותיסע מנהריה ועד שדרות. כולם מוזמנים. כנסו לפייסבוק שלהן.

רעיון נוסף ליצור תהלוכות אהבה ושלום בירושלים. בירושלים שמפחיד בה להיות רודף שלום. -

בוסתניה, מה דעתכם?

ומעבר לכל בואו נתפלל להרגעת הרוחות, להשקטת האלימות, נתפלל להתבגרות, לקצת -

זיקנה. הצעירות הזו מביאה הרבה צער לסביבותיה. ואולי עכשיו תקראו מחדש את הפרק

הראשון של הדף.

תודה בהרבה אהבה ושלום בשביל שלום.

דבורה ורדית בר אילן, -

מנהלת האקדמיה שלום אמא אדמה –

שלום אמא אדמה  המדרשיה ללימודי חופש  |  תמרת    ת.ד. 142 | מיקוד 36576  |  טלפון 054-6969756, 04-6547086 | פקס  04-6545327  

© 2023 by PURE. Proudly created with Wix.com