אז מה זה בשבילי חופש
מאת: דבורה (ורדית) בר אילן
פורסם ברבעון מרחבים מס' 31 - נובמבר 2007
קודם כל ואחרי הכל זוהי דרך חיים הנובעת מחיבור נכון לרצון שלי ומחיבור לאכפתיות מאמא אדמה. זהו האופן בו אני חיה ורוצה לחיות, זהו האופן בו הייתי רוצה לראות את העולם סביבי מתנהל ונחלץ מדרכו אל האבדון. והפעם ברצוני לדבר על כך ברמת המעשה היומיומי, לפי תחומי החיים.
סדר יום:
בוקר
אני מתעוררת בין שש לשבע, משחררת ברכה לעולם, מטפלת במרחב השינה ומחזירה אותו למצב אסתטי. מקלחת בוקר- חמה וקרה (ממריץ את הדם). פעילות ספורטיבית - הליכה/רכיבה על אופניים / טאי צ'י / שחייה- לפחות שנים מתוכם אחד אחרי השני (עבודה על שרירים שונים, חווית התמלאות שונה). בתוך הפעילות הפיזית אני מברכת וממלאה את גופי בספירלה זהובה ולבנה.
סיום היום
הולכת לישון בין אחת עשרה לשתיים לפנות בוקר. תמיד מתקלחת לפני השינה. מברכת את היום שעבר. קוראת לפני השינה, משתדלת ללכת לישון בחדר מסודר. (חדר מבולגן= שינה מבולגנת) ישנה על הגב, מונע כאבי גב וללא בגדים (חוסך הוצאות כביסה) ויוצר קשר טוב עם הגוף.
אוכל, אכילה
מיץ פירות בבוקר. הרבה ירקות ופירות, אורז מלא, קטניות, גבינות צאן, דגים טחינה, יין (ישמח לבב אנוש) אגוזים, גרעינים, ביצים.
נמנעת מ:
קמח לבן, סוכר, אבקות מרק, שוקולד, גלידות, אוכל שעבר יותר מידי תהליכים, בשר אדום ולחם. לא מעשנת, לא יורקת, לא מפצחת גרעינים. לא מוקפאים, לא שימורים. משתדלת לצרוך אוכל טרי בצורה המקורית שלו. מים: שותה מי ברז. על הברזים התקנתי טבעת נחושת שמחזירה למים את החיות שלהם. ניתן לעשות זאת לכל הצנרת בבית - מרכיבים מתקן של חברה שנקראת "מים-חיים" על הברז הראשי של הבית.
תקשורת
נחלקת לשתיים- תקשורת בלתי אמצעית- שיחה ותקשורת באמצעים מכניים.נתחיל מהשנייה. פלאפון אין לי, מאחלת לכולם לחיות בלי. מחייב אותי לא להתקע עם הרכב, מחייב אותי לקבוע פגישות באופן מדוייק, מחייב אותי להכיר את הדרכים בארץ או בעולם היטב, מחייב אותי לתקשורת מדוייקת, מחייב אותי לשאול פעם אחת ודי, מחייב אותי לכבד תקשורת. המלצות למכורי הפלאפון: אם אתם לא מצליחים לזרוק את המכשיר אז לפחות- הקפידו על הכללים הבאים: * כאשר אתם באמצע שיחה והפלאפון מצלצל- זכרו: השיחה הטלפונית לא חשובה יותר מהשיחה בה אתם נמצאים כרגע.* דברו ביחידות- לא בפרהסיה, לא ליד שולחן האוכל, לא תוך כדי שיחה עם מישהו- הפלאפון משרת את הדפוס האנושי של ציפייה מתמדת למשהו טוב יותר לעומת היכולת לחיות את ההווה.* שימו לב אם אתם אוהבים שבאמצע שיחה הפרטנר שלכם מתחיל לדבר בטלפון ועוזב אתכם לנפשכם. בקיצור, רוב רובה של התקשורת הסלולארית היא תקשורת מיותרת שעוסקת כמעט בהטרדה. טלוויזיה- אין לי וזה מאפשר לי לקרוא בערך 10 ספרים בחודש, להיות מחוץ לשטיפת מוח ומאפשר לי זמן יצירה, כתיבה, ציור וגינון. התקשורת הראשונה הקרובה יותר- דיבורמשתדלת להמנע מוויכוחים, להיות בתקשורת קשת, תקשורת של דיבור והקשבה לעומת התנצחות. שומרת על תקשורת גם אם הצד השני מעוניין בניתוק. לא מחזיקה בקשרים כי "צריך", גם לא עם קרובי משפחה. בוחרת את המשפחה שלי. מחוייבת לתקשורת של אמת. שיחות שאני אוהבת - שיחות פילוסופיות, דרך חיים אם היא מעניינת, ובעיקר סיפורים של אנשים על עצמם. הרבה סיפורים שמעתי ומעולם לא שבעתי. אוהבת לראות את ההקשרים גם בגלגול הזה וגם בגלגולים אחרים. הקשר בין הסיפורים. תמיד מעניין אותי מה מוביל אדם לחיות דווקא את החיים שהוא חי כרגע- בחירה, כניעה, ריצוי או סתמיות, נגררות אחרי החיים, מבלי לשאול לרגע את השאלה - מה בעצם אני עושה פה?
ביגוד
משתדלת בגדים מחומרים טבעיים: כותנה, משי, פשתן, צמר. מינימום בגדים סינטטים. מוותרת על חזייה, לפעמים גוזייה. החזייה אצל כל נשות תבל היא עוד כלי לדיכוי הרצון. הרכיסה שלה בגב יושבת על הרצון, ובחזית- חונקת את מקלעת השמש. תכשיטים- מינימום תכשיטים דוקרים או חונקים. על הצוואר - שרשרת זהב להגנה. ממליצה להימנע מפירסינג, עגילים, טבעות, כל מה שיושב צפוף על הגוף ומשמש לחנק אנרגטי.
ריהוט
אוהבת מינימאליות, אוהבת שולחן אוכל מרכזי שסביבו מתרחש שיח רב מפחתי. אוהבת שטיחים (אני אספנית של שטיחים ארוגים ורקומים - הם תמיד נעשים ע"י נשים בכל מקום בעולם, כך ששטיח בשבילי הוא שיח עם נשים), כריות, מזרונים, אח דולק, מים זורמים צבעוניות, ציורים עבודות יד. אווירה אינטימית, דלתות וחלונות פתוחים.לא אוהבת- עודף ריהוט, צבעים כהים, בית מקובע שלא משתנה, ריחות של מחנק וחוסר אוורור, תאורה חריפה, בעלי חיים שהופכים להיות בעלי הבית.
הבית
אמור להוות נקודת מבט על סביבותיו. הבית איננו הנושא של הבית. הוא לא אמור להיות מדהים. הוא כלי דרכו אנו אמורים ליהנות יותר מהיום יום שלנו.
הגינה
כדאי שתהיה. בשבילי זו חובת מציאות להיות סמוכה לאדמה. משתדלת לעבדה ולשמרה כל יום. אף פעם לא מספיק. בכלל לגבי הבית והגינה, אני באינסוף תוכניות עתידיות לשיפור, לשינוי לתוספת, חיה באדריכלות דינאמית. בגינה- כמה שיותר צמחי ארץ ישראל וצמחי תבלין.
אוהבת:
בוסתן עצי פרי, שיחים בעלי ריח, ורדים, גינה ירוקת עד, יער וצמחית יער, צמחית ארץ ישראל- גיאופיטים למיניהם, פרחי בר עונתיים, גינה ספונטאנית שיש בה סודות ופינות הפתעה.
לא אוהבת:
מדשאות גדולות, גיזומים מסודרים, יותר מידי סדר, יותר מידי ניקיון.
כסף
אני מתייחסת לכסף ונוכחותו בי כמהות שמייצגת שפע, כמהות שמייצגת את הזרימה בחיי. כמי שעברה הרבה עליות ומורדות בתחום הזה, גיליתי בשלב די מאוחר שמצבי הכספי מייצג בעצם את מצבי הנפשי. זאת אומרת אם אני במצב יציב- כך נראה חשבון הבנק שלי ולהיפך. וכך הפסקתי להיות קורבן של "יש לי או אין לי כסף" והתחלתי להיות אחראית ב-100% על המצב הכספי שלי. זה בהחלט כולל שיחות עם אלוהים, זה כולל חוויה מתמדת של הליכה על חבל מבלי ליפול, חוויה קרקסית משהו, אבל לפחות היא תלויה בי. יש לי גם תוכניות חליפיות ל"מה יקרה אילו..." שכמתכננת קל לי מאד לייצר אותם, עבורי ועבור אחרים. דבר אחד ברור: חימוש במנטרה "אין לי כסף" יוצרת מציאות כזאת, מציאות של אין, מנטרה חליפית כמו "כשאני עושה את עבודתי הנכונה היקום דואג לי" משמשת אותי הרבה יותר טוב. בכלל, המשפט "אין לי כסף" הוא שקרי לגבי רוב האנשים שפשוט לא רואים את הנכסים שלהם. כולל נכסי גוף ונפש הבלתי נרכשים בכסף. היכולת ליצור שפע קשורה ישירות לרוחב הלב שלנו. כי עם לב סגור גם המיליארדר הוא עני ואין לו מספיק, וההיפך- העני יש לו הכל כשליבו פתוח ואוהב. כסף מבחינתי הוא מראה לאיזון וחוסר איזון בכל תחומי החיים ולכן כדאי להתבונן בו כמראה ולהסיק את המסקנות הדרושות להבהרה במקום לכעוס על המראה או להתאהב בה.
וסיפור קטן -
הייתה אצלי קרובת משפחה, מאד אהובה. אם חד הורית לשתי בנות. שאלתי אותה איך היא מסתדרת- היא אמרה שאין לה כסף מספיק למחייתן, ושלכבוד הנסיעה אלי, לראשונה מזה שנים, היא מילאה את טנק הדלק. המשכתי לחקור אותה וגילית עוד כמה אי סדרים בניהול של חייה: היא אינה מקבלת מזונות מאבי בנותיה, ועוד רק אחרי שהיא הלכה נזכרתי בעובדה חשובה שהיא וגם אני, לא ציינו: שהיא גרה על מגרש ששייך לה ומחירו מאות אלפי דולרים. בינתיים היא חיה כענייה. לימודי חופש כוללים בתוכם הרבה תחומים, את כל העולם בעצם. לא נוכל לגעת בכולם. תחום היומיום הוא תחום חשוב ובסיסי, הוא בעצם ההתגשמות של כל מה שאנחנו לומדים. אין לזלזל בו. זלזול ביומיום הוא כפירה בעיקר.אז יומיום מקודש לכולנו.
דבורה (ורדית) בר אילן
