חיינו את חיינו, רצינו להספיק - להספיק להתחתן, להספיק להיות צעירים כהורים, להספיק לפרנס בשפע, להספיק להשאר יפים, צעירים, יעילים  ומיטיבים, להיות הורים נפלאים. אח"כ רצינו להיות ילדים טובים להורינו המזדקנים- רצינו להספיק.

ואת מה שכחנו?

שכחנו אותנו. את הילד החולם, את הנערה החולמת. שכחנו את החלום, כי לא היה לזה זמן.דחינו לאח"כ, לפעם אחרת או לבלתי אפשרי.ועכשיו ילדינו גדלו, אולי כבר הגיעו נכדים. הורינו חלקם נפטרו, פרנסתנו, יחסית, בטוחה ומוגנת ונשארו לנו עוד 40-60 שנים לחיות.מה נעשה בהם שיהיה שווה, בעל-ערך, במקום לצפות בהזדקנות שמורידה את ערכינו בעיני עצמנו?מה עוד נעשה חוץ מלשמר את גופנו צעיר ככל שניתן?מה עוד נעשה חוץ מלטייל עד אין-סוף בעולם ולהנות מהזמן שנותר כאילו הוא חופשה ארוכה שקיבלנו מה"צריך" שחיינו?כל האמור כאן לגמרי לגיטימי, אבל יש משהו אחר.כי אולי עכשיו, כשאנחנו במיטב כוחנו האינטלקטואלי, עם הרבה נסיון, אולי זה הזמן להגשים את החזון ולחיות אותו.עוד לא מאוחר.וכשנתחיל להגשים את החזון הוא יוליד עוד חזון ועוד חזון. ואזי יתברר לנו שיש עוד משהו לכבודו הגענו לחיים האלה, מלבד המערך ההורי-ילדי-פרנסתי-בילויי שלנו.

ומה ההבדל בין מה שקרה לנו עד כה לבין החזון?

החזון קשור למארג רחב יותר ממני ומבני משפחתי. החזון נוגע ליחסים שלי עם הכדור, עם העולם, עם ההתחממות הגלובלית והתקררות הלבבות. החזון שלי תמיד רחב ממני ומהצרכים שלי. החזון מזכיר לי למה בחרתי בחיים האלה ומהי המשמעות של "מעבר" לחיים האלו. משמעות השייכת למהות הנשמה שאני ומה באתי לחולל כאן. פגישת עומק עם המשמעות הזאת הופכת את חיי מחיי תענוגות או סבל (לבחירתך) לחיים ששווה לחיות אותם, ששוהה לבוא איתם לפני "כיסא כבודו" בסיומם.זהו שלב לעבור אותו. וכשעוברים אותו - נותרים מאחור הציניות, הזלזול וחוסר האכפתיות ונשארת הבחירה בחיים יותר מדוייקים, יותר אמיתיים ופחות מזויפים. חיים של בחירה חופשית. מודעות מלאה לבחירה החופשית מחברת אותנו לבורא והיוצר שבנו, לאיש החזון שנמצא בכל אחד ואחת מאיתנו, אם רק נרצה.

הקורס מיועד לכל דכפין, בעיקר לאנשים שעברו את שיא הקריירה שלהם וחושבים שהחיים נגמרו (פנסיונרים של צבא, משרד החינוך ובכלל). 

הנחיה: דבורה (ורדית) בר-אילן - המיילדת והמקימה של שלום אמא אדמה - המדרשיה ללימודי חופש.