דף חודש כסלו, תשע״ו / דבורה ורדית בר אילן

 

בתחילת השנה חשבתי - תשע״ו = תשועה, וניסים ושמחה גדולה.

ומאז- רק גדל הצורך בתשועה, כי כל יום ובשורותיו. ואיני מתכוונת לדקורים ולדוקרים ולמלחמת גוליית העברי בדוד הפלשתינאי, אני מתכוונת לדמוקרטיה שנמסה מול עינינו ומלבד הפגנות מול מתווה הגז, כולנו ממשיכים ביומיום ההישרדותי שלנו, כי אין זמן לעשות משהו מעבר. הילדים, הנכדים, הבעלים, (התכוונתי- בני הזוג, כמובן), ההורים. בכולם הרי צריך לתמוך בדרך כלשהי. למי יש זמן, ובאמת - כמה כבר ההפגנות עוזרות?

 

אבל הדמוקרטיה? הטלאי הצהוב שעוד רגע קט יוצמד לעמותות השמאל? הגרציות מן הימין (השרות) ש״מראות לנו מה זה", ואם זו התוצאה של הפמיניזם - אז משהו כאן פוספס בגדול. שלוש, ארבע, חמש נשים גבריות שאת הזעם המגדרי שלהן מוציאות על כל המדינה, וזאת ביחד עם המשוגעת המלכותית, יוצרות פה כאוס "נשי" שממנו פחדו הגברים אלפי שנים. לצערי חלקם מעריצים את הכוח השחור הזה.

 

כי אישה-גבר היא בדרך כלל הרבה יותר אכזרית מגבר. ובעיקר- יותר נקמנית. כי זה הכלי של המדוכאים- הנקמה. הכלי שדעאש מראה לנו כל יום. הכלי שהילדים הפלשתינאים מראים לנו כל יום, שעל זה כבר כתב אלתרמן , אחרי מלחמת העולם השנייה- "כ■ נקמת ילד קטן עוד לא ברא השטן”. וכרגע, זה השיעור שאנחנו עוברים - נקמה מכל עבר- נשים וילדים בעיקר, וגברים מדכאים-מדוכאים שהחליטו לנקום את נקמת האסלאם הגדולה, מן העבר השני.

אבל למה להרוס משהו טוב? למה יש לנו כרגע ממשל שמחסל את המדינה? מגיע לנו עונש על משהו?

בגב האומה שאל ליאור שליין את ביבי "מה אתה רוצה? אבל ביבי, תגיד לנו סופסוף מה אתה באמת רוצה?" וחשבתי - איזו שאלה מצוינת. היחידה האפשרית.

 

כמובן לא חיכיתי לתשובה שלא תגיע מירום הודו, אבל התחלתי לשאול, לברר, לתהות. הרי משהו מוביל אותו, וזה לא "משהו טוב". מירב פתרה לי את החידה ומאז אני מתהלכת הרבה יותר בהירה וממוקדת.

מירב הזכירה לי איך ארה"ב הרסה את דרום אמריקה ובעצם הפכה אותה לבלתי רלוונטית ולמשרתת של הכלכלה האמריקאית. זה קרה כאשר ההשפעה הקומוניסטית החלה מאד להתחזק במרכז ודרום אמריקה. נפתחו שם משטרים נאורים. היה נראה עתיד מואר באופק. ארה"ב כל כך נבהלה שהכניסה בלגן מטורף בעזרת הסי.אי. אי׳, העלתה דיקטטורים מושחתים בכל מקום אפשרי, ובזזה את היבשת, כולל את מקסיקו ומרכז אמריקה. תיאור שטחי אך ממצה את התהליך העצוב של קריסת המהפכות הלטיניות, שכאן איננו מודעים אליהן כל כך.

 

כרגע זה מה שעושה נתניהו - משרת כוח, או כוחות אופל אמריקאים, ימניים, ואולי חוצניים ,שבחרו להעלים מפה כל טוב. כל שמאל, כל אלטרנטיבה. ואז להפוך אותנו לסופר-ימניים, לגזעניים בטירוף, לשונאי שלום, לדפוק את הראש של עשיו ויעקב זה בזה עד שחוץ מחמת רצח אחד כלפי השני- לא ישרוד בהם דבר, ובינתיים אפשר לגנוב מפה את הכל: את הגז, את הגאונות, את הצעירים הנפלאים שגדלו בדמוקרטיה מבריקה, את השלום, את האופטימיות, את חזון ישראל המתחדשת, את ירושלים- בירת כל הדתות, וכך להפוך אותנו לקריקטורה, למדינה ועם שחיסלו כביכול את עצמם, בלי שום עזרה, בלי שום היטלר. דיקטטורה מזרח תיכונית שתשרת את האינטרס הימני האמריקאי. את הקו-קלוקס-כאן. ולכן מוקמת כאן דיקטטורה, לאור היום, לעיני כל, נגזלת מאתנו המדינה ששישה מיליון איש הקימו אותה במותם. ועוד אלפי צעירים נפלאים שמתו לשווא בכל מלחמות ישראל. כי ביבי ושרה מייצגים איזשהו אופל רעב, רעב לזלול אותנו עד כלות. אני חושדת בהם שהם לא ממש מודעים לדבר הזה שהם משרתים. נראה שבקצוות מוחו של הדיקטטור החדש עוד יש מחשבה ש"הוא עושה לנו טוב".

 

למה האופל עושה את זה? כי הוא אלרגי לטוב. אלרגי לשלום. אלרגי לאמת. זאת מהותו של האופל. הוא לא יכול אחרת. איך הוא הגיע לפה? כנראה שהיינו טעימים, היינו קצת יותר מדי קרובים לחזון אחרית הימים. אחרי אוסלו , היו פה רבים שהאמינו ב"סוף טוב". בשלום-אמת. וזה טעים. זוהי אנרגיה ששווה לזלול. גם היום יש המאמינים בפדרציה מזרח תיכונית. גדולה, רחבה. זה כנראה ממש מדאיג את ארה"ב. שלום במזרח התיכון? למי נמכור נשק? את מי נרוץ לפייס בתור האח הגדול והמיטיב? הסכסוך הרבה יותר רווחי. טלו קורה מבין עיניכם. יש יותר מדי אינטרסנטים להמשכו של הסכסוך.

אבל אנחנו? הרי אנחנו באנו חושך לגרש. שכחתם? באנו להדליק את האור. לדעת ולזכור שהוא קיים תמיד גם אם האופל מנסה להעלים אותו.

 

ועכשיו חנוכה, ויוסי שריד נפטר, דווקא עכשיו. אחרי שהקשבתי לו, חייבת להגיד בחרדה קלה, איך הוא לא עושה חשבון ואומר הכל, אבל הכל. הוא לא חושש? ואז, באחת התוכניות הוא אמר שפשוט אין לו מה להפסיד. מה שנקרא - מקסימום מתים - ולקחתי את זה. כי באמת, לשמור את האמת בבטן, למתי? כשהיא כבר לא תהיה רלוונטית? ובשיחות שלו עם מנחם הורוביץ הצעקן, שחרדתי איך זה יגמור אותו (את יוסי) לא הצלחתי להבין את האין-תרבות שיחה. יוסי מדבר וזה נכנס לדבריו כל הזמן, ושריד ממשיך לענות לו בסבלנות או בחוסר סבלנות, אבל תמיד בחוכמה. לי הוא חידש הרבה דברים, הרבה היסטוריה שלא ידעתי. בקיצור, כמילות פרידה, אני מצטערת ומופתעת, ומבינה אותו. מבינה כמו שהבנתי את אבא שלי, שפרש בשנת 99' כשהבין שרבין לא יהיה פה יותר, ככה יוסי שריד. פרש עם ההבנה שאובדן הדמוקרטיה כרגע זה איזשהו רע הכרחי עד שהאור יגיע לכאן ויגרש את החושך. אבל למה לעבור דרך זה אם לא מוכרחים.

 

ואני, שבכל זאת מאמינה בבורא עולם ובמיסטיקה פעילה, נמצאת כאן מבלי לעזוב כי ...התחייבתי השנה להביא את השלום. ואין לי שום מחויבות להגיון בריא. זה היתרון הקטן שלי על קטני אמונה. אז השנה יבוא השלום, גם אם השנה הזו תהיה ארוכה מהרגיל. הוא פשוט יבוא, כאילו היה פה תמיד. ואולי זוהי גם המחויבות שלי כלפי יוסי שריד, כלפי מוטי קירשנבאום - יש כאן עדיין מספיק הוזים וחולמים שמאמינים כי כאן יהיה גן עדן. לפחות בקנה מידה מזרח תיכוני. גן עדן של שלום, של שפיות, של איזון בין טבע לאורבניות, של החזרת שדות שלא בשימוש למצב יער, אקולוגיה במיטבה. וזוהי ברכתי לחג האורים הזה, שיביא עמו המוני ניסים ממרחב הבלתי הצפוי. כי מהו נס אם לא משהו שאיננו מאמינים שיקרה?

 

אוהבת אתכם ויודעת שהרבה מכם איתי, באשר אתם.

תודה,

דבורה ורדית בר אילן,

מנהלת מרחב לשלום (עם) אמא אדמה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שלום אמא אדמה  המדרשיה ללימודי חופש  |  תמרת    ת.ד. 142 | מיקוד 36576  |  טלפון 054-6969756, 04-6547086 | פקס  04-6545327  

© 2023 by PURE. Proudly created with Wix.com