שנת הבית שלי
ב 1995, קצת לפני שנרצח לנו ראש ממשלה, עשיתי את השנה א' הראשונה שלי במרחב. הייתי בת 24, והשיעור היה בנושא אסטטיקה. (דרך אגב – לדעתי זה היה חד פעמי, הנושא הזה, כך שאולי זה היה במיוחד לכבודי). דיברנו על הנושא ואז עשינו סבב ואמרנו לכל אחד בקבוצה מה אסטטי בו ומה לא.
כשהגענו אלי, לחלק שלא אסטטי, דבורה הביטה בי ממושכות. אפשר היה לראות כי יש לה איזה רעיון אבל הוא עוד מגלגל עצמו מתחתית התודעה אל קצה הלשון. ואז לפתע אורו עיניה והיא קראה "אה, בטח. זה שאין לך בית".
ברגע ששמעתי את זה התחילו לזלוג לי דמעות מהעיניים אל הלחיים והצוואר. לא פרצתי בבכי, אפילו לא העוויתי את הפנים. הדמעות זלגו בשקט בשקט ואני, נדמה לי, חייכתי. כי באותה מידה היא יכלה לומר לי "קראתי את כל היומנים שלך, עברתי על הקלטת וידאו של כל חייך, ראיינתי את כל קרובייך והגעתי למסקנה ש...". המשפט הזה נזרק ופגע היישר על לב ליבה של הווייתי, מבלי להיתקל בכלום ובלי שמשהו יפריע לו בדרך, וננעץ בנקודה הכי רגישה, בכפתור שמזיל דמעות ללא כל קושי.
שתבינו – הורי, היקרים יש לומר, נתנו לי המון דברים. אהבה, תמיכה, חיים מעניינים, ערכים, תרבות. בית – לא. היה לנו בית, בשיכון בכרמיאל, אפילו גרנו בו שנתיים. אבל בכל השאר נדדנו בבתים מושכרים. לסיכום חיי עד כה אני יכולה לומר שעברתי 25 בתים, כולל זה הנוכחי, שמונה ישובים בתוך הארץ, ושתי מדינות בחו"ל. אם האדם הוא תבנית נוף מולדתו, אני כנראה מגוונת להפליא.
קצת אחר כך התחלתי לעבוד בתור צבעית אמנותית. הייתי צובעת בתים של אנשים, וכל בעל בית ובעלת בית נראו לי גדולים, עצמתיים ועשירים נורא. הרי יש להם בית! ככל שהשנים עברו קינאתי קינאה מרה בכל מי שיש לו בית, אבל הסביבה הקרובה שלי עוד לא בנתה בתים, כך שהבעיה עוד לא עמדה לפתחי.
בינתיים עברתי מקומות ובתים, ואני יכולה להישבע שבעשרת הבתים האחרונים, כל בית נשבעתי לעצמי שזה הבית השכור האחרון שלי.
ב 2006 חברתי לנדב, ועברנו, איתמר ואני, לגור איתו בצפון. שכרנו בית בלהבות הבשן (אחרון לפני הבית שלנו!), נולדה שירה, עברנו לבית גדול יותר (אחרון לפני הבית...), ניסינו לקנות משק בלהבות, וזה לא הצליח. ולילה אחד הגענו למסקנה שהדרך היחידה לבית משלנו היא לעבור לאיילת השחר, דבר שלא רצינו כל כך, אבל - לנדב יש שם בית. באותו לילה, במיטה, הסתובבתי עם הפנים אל הקיר ובכיתי ובכיתי ובכיתי. בטח שעה לפחות. בהתחלה בכיתי את הכאב של איתמר, שממש מצא בית בלהבות. אחר כך בכיתי את הכאב הזה של לעבור עוד בית ועוד בית ועוד מקום ועוד חברה. אחר כך בכיתי על המעבר לאיילת השחר.
באיילת נכנסנו לבית שכור (אחרון לפני...) ושם התחלתי את המאבק על הבית. בהתחלה מול נדב, אחר כך מול הרשויות, אחר כך מול הבנקים, שלא נותנים משכנתא לבנייה בתוך קיבוץ. באמצע נולדה עינבר, והיינו צריכים לעבור בית, כי בעלי הבית חזרו, אז עברנו לבית (אחרון...) שנמצא מאה מ' מהבית שלנו.
בכל הזמן הזה דבורה תכננה לנו בית, ויחד עם אלי וייסברג הם העלו על הנייר תכנית שעברה בסוף אישור והיתרים.
וכך, במרץ 2013 , קיבל נדב מהקבלן פטיש גדול ושבר את הקיר הראשון. מתחילים לבנות בית.
חלומות
אני אודה על האמת – בהתחלה כל כך שמחתי שהולך להיות לי בית שלא כל כך התעסקתי עם איך הוא נראה. סמכתי על דבורה במאה אחוז, והתעסקתי בעיקר בעניינים הטכניים. התעקשתי על פינת אוכל, שאפשר יהיה לארח, והתעקשתי להשקיע כסף בחיפוי קלקר לבידוד כי החום בעמק החולה בלתי נסבל מבחינתי. מעבר לזה – חשבתי שהבית יהיה אסופה של ברירות מחדל נחמדות, כי אין לי כסף ליותר מזה.
אבל כשהגענו לשלבי הגמר כבר לא יכולתי להתאפק. הבית נצבע בצבעי חמרה וכחול, מחווה לפרידה קאלו, והקיבוץ כמרקחה. חלק מזועזעים, חלק מאוהבים. "הקיבוץ הזה ייזכר עד הבית הזה ואחריו" מפטיר איזה קשיש על קלנועית. "החלטתם לבחוש את הקיבוץ אה?" שואל איזה חבר.
בשלב הרצפה לא הצלחתי למצוא רצפה המניחה את דעתי. היקר לא בא בחשבון, והזול פשוט לא מצא חן בעיני. ואז דבורה שמעה על חנות באום אל פאחם שמוכרת אבן טבעית במחיר מציאה. הגעתי לשם וראיתי – רצפה כמו בבתים הישנים בירושלים. כמו בקרדו. נזכרתי מייד בסיפור מתוך "ארבע אמהות" של שפרה הורן, בו היא מתארת ילדה שהתפקיד שלה הוא שטיפת רצפות, והיא, כל יום חמישי, כורעת על ברכיה ומעבירה סמרטוט על כל אבן בנפרד, וכבר מכירה כל אבן על צורתה הייחודית וצבעה השונה.
התחילה לפעפע בי ההתרגשות. רצפה כזו במחיר של קרמיקה! הקבלן שלי ניסה להסביר לי שזה לא אותו מחיר כי רצף אבן עולה יותר, וזה יותר זמן וצריך מסור מיוחד וכבד. אבל אני כבר שטפתי אבן אבן עם סמרטוט. זהו. אי אפשר היה להניא אותי מזה.
ואז, כשהלכנו לבחור צבע לחלונות, התברר לי שחלונות בלגיים, אהבת חיי, לא עולים הרבה כמו שחשבנו כולנו. תמורת תוספת צנועה יחסית אני יכולה לרכוש לי חלונות בלגיים.
מאותו רגע לא ידעתי את נפשי. בית עם רצפת אבן פראית וחלונות בלגיים בירוק בקבוק! לא ברירות מחדל, ולא התפשרויות. הגשמת חלומות במחיר מציאה!
האבן התמהמה להגיע, והקבלן שלי, שתכנן לסיים את הפרויקט בתוך ארבעה חודשים, התחיל להראות סימני עצבנות. הוא התחנן בכל דרך אפשרית שאני ארד מזה. היה מוכן לרצף כל דבר אחר בחצי מחיר. אבל אני כבר דרכתי על רצפת הקרדו בכבודו ובעצמו.
לבסוף, כשהגיעה האבן, אשתו של הרצף ילדה, אחר כך אחותו התחתנה, ורצף אחר היה צריך ללכת שעתיים אחרי שהגיע כי האחיין שלו נפל מפיגום, לא עלינו, ונפטר. ואז הוא ישב שבעה (מוסלמי, כן?) את זה שהגיע לבסוף הקבלן שלי מצא כנראה, במר יאושו, ברחוב, כי להניח אבנים הוא לא ידע. כעבור יומיים היתה לנו רצפה יפהפייה עם הבדלים של שני ס"מ גובה בין אבן לאבן.
ואז הגיעו החלונות. הבלגים היפהפיים שלי בירוק בקבוק התגלו כחלונות אלומיניום בירוק דשא, שלא מתאים בשום צורה לצבעי הבורדו-חמרה וכחול של הבית.
כך שכל חלומותיי התנפצו ואני נפלתי חזק ממרום גבהי הציפייה וההתרגשות על רצפת אבן קשה (ולא חלקה...).
הבית עומד בלי להתקדם, הכסף שקיבלנו מהבנק נגמר והחופש הגדול הגיע ואיתו נסיעת בר מצווה לספרד עם איתמר. פשוט הקפאתי הכל לשבועיים וטסתי.
בזמן שהייתי בספרד נדב הורה לקבלן לפרק את רצפת חיי, וכשחזרתי הוא לקח אותי משדה התעופה היישר אל הצ'ק פוסט, והראה לי אבן לריצוף – חלקה, מסותתת, נחמדה מאוד, במחיר מציאה. לא הקרדו, אבל אבן. אישרתי אותה מייד.
אחרי שהתפוצץ לי חלום הרצפה, ולא נשארו לי דמעות יותר על החלונות –אפשר היה להמשיך. חלום אחד הגשמתי - בשתי שבתות "גיוס" שהגיעו אנשים נפלאים ויחד עשינו פסיפסים במקלחות, וקצת צביעה מעניינת. נדב בנה מדרגות אבן יפהפיות בחוץ מהאבן שנעקרה מהסלון. זו הזדמנות לומר תודה לכל האנשים שבאו וחגגו איתנו את העבודה הזאת. אני לא אכתוב שמות מחשש שאשכח מישהו, אז המון תודה לכם ואני אוהבת אתכם מאוד. יש לכם בית בצפון.
10.8 בוקר יום שבת.
בשמונה בבוקר כבר חם, ואנחנו מעמיסים ארגזים אחרונים ומעבירים לבית החדש. חברים ומשפחה מתחילים להתאסף לקראת היום הגדול. היום אנחנו עוברים! אנשים מגיעים, ארגזים נפתחים, ילדים בוכים וצוחקים.
קודם כל – הספרייה. הנה הספרים כולם מסודרים על המדפים שנדב אלתר ברגע האחרון מארון פורמייקה מפורק שהיה בבית לפני שהתחלנו לשפץ. יש ספרייה- יש בית. אנשים וילדים עולים ויורדים במדרגות (אין מעקה!) ודברים מסתדרים בקול שאון. וחם. ארוחת צהרים אנחנו אוכלים בפינת האוכל שבמקרה הזה היתה מתאימה יותר לבית חורף על הוולגה – מוקפת חלונות מזרחיים ודרומיים – וכל היום קופחת עליה השמש. אבל מה זה חשוב? אנשים, שמחה, פעלתנות. בית חדש!
למחרת הבית די נראה כמו בית. הבוקר יפה ונעים. השמש עולה. ועולה. עגולה וגדולה. ובלהט אש תלהיט את כל הבית. בעשר בבוקר כבר חם. אנחנו מסתובבים חסרי אונים, מחפשים לאן לברוח. השקענו המון כסף בבידוד. אנחנו לא רוצים, וגם לא יכולים, להשקיע במזגן עכשיו. הבית אמנם צידנית, אבל גם צידנית, אם לא תשימו בתוכה קרחומים, יכולה לקלקל כל גבינה טובה...
בלילה החדר שלנו חם. הדלת למרפסת סגורה בגלל היתושים ואין אויר. סליחה, יש אויר. אבל לוהט. בבוקר אנחנו מתעוררים עם שרירים תפוסים מהמאוורר לעוד יום של שמש. מה עושים?!?!
כל השבוע נדב מתרוצץ, קונה מוטות אלכסוניים שמיועדים לכביסה, קודח אותם מעל לפתחים ומותח עליהם שמיכות, אנחנו מתרוצצים בכל הבית ושמים ציפות ושמיכות על החלונות. אנשים רוצים לבוא לבקר "תשמעו, די חם פה, אני לא בטוחה שכדאי... וגם אין מעקה למדרגות..." בצהרים משכיבים את עינבר אצל סבא וסבתא. להם יש מזגן... בלילה אחד גילינו שבדרך נס נגמרו היתושים. עברו לוולגה, כנראה. אפשר לפתוח את הדלת! למחרת המזרן עובר כלאחר כבוד למרפסת. למה לישון בחדר לוהט אם יש מרפסת עם נוף לבריכה?
ביום רביעי רבקה באה, תיק בידה האחת ומכונת תפירה בשנייה. לקחנו מידות, ונסענו לקנות בד ערבי. 20 מטר בד. רבקה התיישבה ותפרה ותפרה. תוך כדי הגיעה דבורה, היישר מהדולומיטים, שפכה מים על הרצפה והעמידה קערות עם מים בכל מיני מקומות. מהום סנטר קנינו במבצע שני מאווררי תקרה ובלילה ישבנו נדב ואני, שמענו ג'ורג' מייקל וטרייסי צ'פמן, העלנו זיכרונות מהתיכון ותפרנו ווים לוילונות שייכנסו למסילות ויאפילו את החלונות. לייקרה לבנה נמתחה מהגג בעזרת קורות במבוק מהוואדי.
ביום חמישי, הבית הכחול-אדום-ירוק שלנו כבר עטוף מכל עבר בבדים בצבע קרם. השמש כבר לא קופחת עליו, החלונות מתלהטים פחות והאוויר בבית ממוזג.
16.8 – ערב שבת. אנחנו יושבים בפינת האוכל, השולחן גדול ויש לו הרבה מקום. מעלינו מאוושש מאוורר תקרה גדול. חברים טובים איתנו, ואנחנו מברכים שהחיינו. בחוץ מתחילה לנשב רוח קלה, ונראה שהשרב נשבר. השבוע הכי חם של אוגוסט נגמר, ועוד רגע מגיע הסתיו.
היום, אור לצהרי 27.8.2013, כא אלול תשע"ג, אני מתענגת על הבית. איתמר בבית הספר, שירה בגן, עינבר ישנה, ואני – אני שמעתי "המילה האחרונה" בגל"צ, הכנתי אוכל והתענגתי. התענגתי על הקרמיקה היפיפייה של המטבח, התענגתי על האפלוליות הזהובה שנוצרת מהוילונות הבהירים והאטומים שעוטפים את כל חלונות הבית (תודה מיוחדת לרבקה), התענגתי מהמטבח הלא גדול אך מואר ומרווח ונוח (תודה מיוחדת לדבורה וקרן) ומהאקלים הנעים שיוצר הקלקר שעוטף את הבית מבחוץ ומשמר את קרירות הלילה בתוך הבית, ללא מזגן (תודה מיוחדת לקבלן).
לשעה תמימה הצלחתי לשכוח את גובה התשלומים שהבית גובה, את הצ'ק של סוף החודש, את הדואר שלא טופל בכל החודשים האחרונים של הבנייה. ראיתי רק את היופי שסביבי, שהוא הבית שלי.
אז מה נשאר?
להכניס את עינבר לגנון, למצוא כסף המון, לשתול גפן ותאנה ורימון
להירגע, לשמוח, לברך על המוגמר
לטפל בדואר
להזמין אתכם לבקר, לא לחכות!
וזהו?
אה, שכחתי – מעקה למדרגות...
אז המון תודה לדבורה, שלא לחצה עלי מעולם, אבל תמיד פשוט ידעה שיום אחד יהיה לי בית, ואחר כך תכננה לי בית מלא בחלומות קטנים שלי שאפילו היא לא ידעה עליהם. ותודה לאלי שהוא יתד נאמן ומעבר לזה שהוא מקצוען הוא גם מגשר בחסד. בזכותו עברנו בשלום את כל המריבות עם הקבלן. תודה לרביע, הקבלן, שבסך הכל עבד רוב הזמן עם הלב. תודה לחברים הטובים שעזרו עם הכסף, הפסיפס והמעבר.
תודה לנדב, שאתה עזר כנגדי, לאיתמר שכן לחץ שיהיה בית, לשירה שנתנה רעיונות עיצוביים מקסימים ולעינבר שנתנה לי כוח להתעקש.
תודה לי שנכנעתי לרצון שלי.
ובעיקר תודה לאלוהים. אני מוקפת באנשים כל כך נהדרים שהם הוכחה מקסימה לקיומך.
אני מאחלת לי ולנו שנה שבה נכנע לרצון שלנו בכל יום ביומו
ושנה שבה השפע יכנס בקלות ובאהבה אל מפתננו
באהבה
מירב שני ישראלי
