האוצר שנשכח מאת - מירב שני ישראלי, קיבוץ איילת השחר.
"האדריכלות הקיבוצית היא אוצר", כך טוענת דבורה בר אילן, אדריכלית ירוקה. "זהו אוצר יחידי מסוגו בעולם. ואני רוצה לעורר אתכם, הקיבוצניקים, להבין ולשמר אותו, לפני שיעלם" "הקיבוץ הראשוני תוכנן תמיד סביב הדשא הגדול" אומרת לי דבורה בזמן שאנחנו מטיילות בשבילי הדשא המרכזי, "הדשא של חדר האוכל, אזור המיועד לשימושים של חגים, התכנסויות וסתם ישיבת חברותא בימים טרם פרוץ המסכים לעולמנו (יש ערימה של חברה על הדשא...)" "ובנוסף, תוכנית הבסיס של הקיבוץ היתה של בתים פרטיים, עטופים בגינון ציבורי מעולה, שבהרבה משקים היה ועודנו, השראה לגינון ולגננים באשר הם. הבית היה קטן, 16מ"ר פחות או יותר עבור זוג בלי ילדים ובלי מטבח ופינת אוכל, וכל השאר-ציבורי. לכן המרחב הציבורי הפתוח היה רחב כל-כך ורב-שימושי." אז בעצם את שוללת גינות פרטיות?"הרעיון שאני, האזרח, יכול לבחור בין גינה פרטית לבין עבודתו של הגנן הקיבוצי, מאוד משחרר. אין לחץ, אין רגשי אשמה, ובהחלט מעורר רצון אישי להשקעה בסביבה שלי, בטיפוח המרחב סביב הבית. לא לכל אחד יש את הגישה המטפחת, או את הכסף להחזיק גנן. וככה נוצרת סביבה שלא יכולה להיות מוזנחת. את טוענת שאנחנו צריכים לחזור אל הקיבוץ הראשוני, הסוציאליסטי?"אני עוסקת כרגע רק בבניין ערים, לא באידיאולוגיה סוציאליסטית. סתם ארגון סביבה אנושית מפנקת. ברצוני לעורר את חברי הקיבוצים, מנהיגים וחוזים, לעצור את הרכבת שמוחקת את תכנית המתאר הקיבוצית מכל ערכיה והופכת אותה לעוד שכונה עירונית משעממת. כדאי להזכיר כאן את האדריכל ריכרד קאופמן שתכנן את רוב הקיבוצים שנוסדו לפני קום המדינה, תוכניות ברובן בעלות ערך רב." דבורה היתה אדריכלית השיפוץ של ביתי, בתוך הקו הכחול של אילת השחר. הבית טובל בירק מדשאה מצדו המערבי, בריכת השחייה הקיבוצית מצדו המזרחי ודקל בצפוני. חשבנו להרחיב מדרום וצפון, וכבר התכוננו לכריתת העץ, עד שראיתי שאת התכניות על הבית היא עשתה - על פי הדקל. בהתחלה התנגדתי, אחר כך, כשהחלה הבנייה, כבר התאהבתי, ואחרי שהשילוב של הבית והעץ נראה כמו סיפור אותנטי מגגות בגדד, הגיעה חדקונית הדקל והרגה את העץ. לבית שלוש כניסות – אחת רשמית מכיוון החנייה, אחת המכונה "החזית העממית" והיא פונה למדשאה ולקיבוץ, ואחת אל הדק הפרטי שנבנה שם ביום מן הימים."ככה בית קיבוצי אמור להראות היום" היא טוענת, "גם אישי ואינטימי, וגם פתוח לקהילה, לקיבוץ ולמדשאות".
למה? מה זה חשוב?"הארכיטקטורה הקיבוצית היא אוצר. אוצר שאין כמותו בעולם כולו. ברוב הקיבוצים תכנון הנוף בשטחים הציבוריים מהווה אחוז גבוה מן הקיבוץ כולו, והוא תומך בנוחיות התושבים – המבנים החינוכיים הקרובים אחד לשני וקרובים לדשא המרכזי, גינות משחקים קטנות ונעימות באותו איזור, כל הפונקציות הציבוריות נמצאות בתוכו או לידו.האוצר העיקרי הוא השצ"פ (שטח ציבורי פתוח. מ.ש) האינסופי - המדשאות, המבנים הציבוריים והאיסור על כניסת כלי רכב וחנייתם ליד הבית. מעורבות קהילתית בשילוב עם פרטיות, מיעוט כבישים, מיעוט נסיעות, מרחב הליכה רגלית ששומרת על הגוף והנפש, מרחבי מפגש אנושי, עצים, עצים, עצים, צל אינסופי שמוריד את טמפרטורת הקיץ ומעלה את החום בחורף. וכל אלה נגנזים למען חומות, כבישים, חניות ו...ניכור." איך זה קורה?"האוצר הזה נמחק בשני אופנים. הראשון - הקמת ההרחבות בסגנון -בית פרטי, גינה פרטית חניה פרטית וכבישים ברוחב 12מ', לא כולל מדרכות.והשני - העיניים הגדולות של מנהל מקרקעי ישראל שדורש מכל שטח ציבורי בקיבוץ להפוך למגורים. וכך, הקסם של מגורים שקטים, קהילתיים, של ילדים שיכולים להתרוצץ חופשי, לרכב על אופניים, ללכת לשכנים בלי חשש, של שכנות - "יש לך כוס סוכר?"- פשוטה, קרובה, כל מה שתכנון אורבני רוצה להגיע אליו, מתחיל להימחק.ואתם, הקיבוצניקים, מאמינים לאגדה האורבנית ומפנים עורף ליצירה התכנונית הגאונית הזו שנקראת קיבוץ. מוכנים לזרוק את כל הטוב הזה. ולמען מה? למען הפיכת כל קיבוץ לשכונת יבנה - מזרח" בדרך כלל מייחסים את זה לשלב בהתפתחות הקיבוץ"מה שמפספסים פה זה את הקנאה הגדולה של תושבי ההרחבות בתושבי הקיבוץ. אני שומעת אותה בכל פעם שאני מתחילה לתכנן בית בהרחבה, ושומעת מהרבה משפחות, עירוניות ובני קיבוץ שמוותרים על בית רק בשביל לא לגור בהרחבה. "מה יוצא לי מגינה פרטית אם אני צריך להסיע את הילדה לגן? מה יוצא לי מבית פרטי וחניה אם לכל מקום אני זקוק לרכב?" אחרי שסיימה ב 1974 לימודי אדריכלות ובנין ערים בטכניון בחיפה, עסקה דבורה בשיקום והשתתפות במיני מיזמים מעניינים כגון שיקום הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים (1975), עבודה בתוכנית מתאר חדשה לירושלים אחרי 1967, תכנון ישובים בצפון השומרון שתוכננו כישובים שומרי חורש (1983), ואף היתה אדריכלית העיר עפולה, שם עסקה בתכנון מחודש ובניסיון להפוך אותה לעיר גנים עם הרבה שבילים להולכי רגל. ניסיון שצלח בחלקו.על שני פרויקטים היא מתגאה במיוחד והם עבורה מעין "פרוייקטי דגל". האחד - ייזום, תכנון והקמת היישוב הקהילתי הראשון מסוגו בארץ – תמרת - ב1977, שכבר אז תוכנן כך שיפגע כמה שפחות בצמחיית החורש הענפה והטבעית שחוגגת על פסגת הגבעה הירוקה המשקיפה על עמק יזרעאל, והיום נחשב לאחד היישובים הירוקים המבוקשים בצפון. והשני, ב 1992, הקמת בית הספר לחינוך מבוגרים בתחום האקולוגיה המשלימה, בו נלמדת הגישה שהיא כל כך מזדהה איתה - הנגשת הטבע לאדם והאדם לטבע .הקשר שלה עם הקיבוצים החל ב 1977, אז עסקה בתכנון שכונות חדשות שמתאימות ללינה משפחתית."כבר אז הייתי מאוהבת בגינון ובארכיטקטורה הייחודית הזו" היא אומרת. "בחלומות הגרועים שלי לא עלה בדעתי שבקיבוצים יגדלו מעין איברים תותבים עירוניים שכאלה". אוקי, אז מה את מציעה לעשות?"יש להבין שקיבוצים לא ייבנו פה מחדש, לכן יש להתייחס לא רק למבנים מסוימים כראויים לשימור אלא לכל הקונטקסט של תוכנית המתאר הקיבוצית הישנה כראויה לשימור.ברגע שכל האתר הקיבוצי ייחשב כאתר לשימור, "נשיכות" המנהל ייהפכו למרוסנות הרבה יותר.היום כשהרכב והדלק כל- כך יקרים, המגנטיות של הקיבוץ הוותיק היא בסביבה הפיזית השופעת מרחבים בלתי מחולקים ע״י כבישים וחניות". ומה תאמרי לתושב שיתעקש על חניה ליד הבית? "מרחק מחניה מאפשר תמורה שלא תסולא בפז, זהו משהו ששווה לשלם בשבילו. בקיבוץ המקורי ילדים יוצאים, משחקים בחוץ, נפגשים עם חברים – וההורים לא צריכים אפילו להשגיח עליהם. לילדים בהרחבות זה מסוכן לצאת מהבית, יש שם כביש! אם הבעיה היא חוסר נוחות – אני מאמינה שמי שגר בקיבוץ יכול להבין את מה שהוא מרוויח תמורת אי הנוחות הקלה הזו. את הותיקים יש לשכן במקומות הקרובים יותר לחניה, ואז גם קל להם יותר, וגם הקלנועיות מסתובבות קצת פחות בשבילי הקיבוץ. אם הבעיה היא הפחד שזה יוריד את עלות הנכס - לא רק שזה אינו מוריד את עלות הנכס, יש סיכוי שהוא אמור לעלות את ערך הנכס. בימין משה אין חניה ליד הבית וזו השכונה היקרה ביותר בירושלים.העיר העתיקה? יפו העתיקה? למי יש שם חניה ליד הבית?המקומות היותר מבוקשים, גם בעיר, הם אלה שיש להם נכסים ציבוריים בתמורה למרחק מחניה."
את יכולה לשרטט תכנית מתאר אחת לכל הקיבוצים?"ברור שצריך לשחזר בכל קיבוץ לגופו את הבסיס התכנוני, שלרוב היה משובח. ואז להביא את כל המערכות שנוספו לידי רה-תכנון שישחזר, יכבד ויוקיר את חוקי הבסיס של התכנון - מינימום כבישים, רוב הכבישים ברמה של דרכי שירות, מרחק רגלי סביר בין כל הפונקציות הציבוריות למגורים ,שטחים פתוחים המשרתים את הקהילה וצרכיה הקהילתיים. והכלת כל החוקים האלו על ההרחבות העתידיות. להפוך אותן לחלק אינטגרלי מהמערך הקיים". ומה עם ההרחבות הקיימות?"יש לנסות להציל את ההרחבות הנוכחיות ע״י תוספת משמעותית של דרכים רגליות, הצללה ציבורית ע״י עצים , קירוב ההרחבה לקיבוץ בדרכי רגל ותוספת פארק ירוק לכל הרחבה. וכשאני אומרת פארק ירוק אני לא מתכוונת למגרש משחקים בצבעים אקסטרימיים שנראה למרחקים. חלק מקסם הקיבוץ היה תמיד צניעות.בתכנון ישוב נכון יש לב, יש גוף, יש זרימת דם, יש דופק. וכל זה אמור להיות מורגש ביומיום. כשנעלם חדר האוכל, כולם חשבו שהקיבוץ נעלם והוא יהפוך ליישוב קהילתי. מכאן תוכננו ההרחבות ללא שום קשר זורם אל הקיבוץ המקורי ובעצם נוצרו לכל קיבוץ רגליים וידיים תותבות. אברים מלאכותיים. וכמובן שהדבר משפיע גם על היחסים בין הקיבוץ להרחבה.זוהי טעות שיש לעצור, זוהי טעות שמחייבת שינוי. שינוי הוא לאו דווקא השקעה כספית מטורפת. הוא קודם כל הבנה, הגדרת הטעות, התבוננות על אפשרות תיקון הפשוטה ביותר שיש, ואז- תיקון." "תסתכלי סביבנו עכשיו" היא אומרת לי, בעודנו יושבות על ספסל העץ המגולף בדשא המרכזי, מוצלות על ידי אלון עצום, צופות על הורים וילדים משחקים ומדברים בגן השעשועים, על ותיקים עם עגלות החוזרים מהמרכולית. "תראי איזו סביבה פיזית מקסימה, מגוננת בטוב טעם ופשוטה להפליא. פשוט להתמוגג. גינון, פיסול, בריכות מים, צל אינסופי. השראה.גם איפה שבוצעה הפרצלציה עדיין מתקיים הגינון הישן, הפרטי-ציבורי, עדיין מתקיים החן של קהילת בתים סביב מרחב משותף." אז בואי תאמרי משהו לסיכום"אני באה אליכם בבקשה, תחינה, תפילה - עצרו! זה חשוב מכדי שזה ייעלם.תכנית מתאר ערוכה ליצור את החיים שאנו מכוונים אליהם. זהו מסמך שאמור לאפשר התפתחות אורגנית של המרחב. עוד לא מאוחר לחשוף את האוצר ולראות איך משקמים אותו ביעילות ובעדינות."
דבורה ורדית בר-אילן
אדריכלות ירוקהvardebra@gmail.com
